א – מצוות הציצית

א – מצוות הציצית

מצווה על כל איש ישראל שלובש בגד בעל ארבע כנפות שיטיל בו פתילי ציצית, ועל ידי שהציצית תֵראה על בגדיו יזכור את כל המצוות, ויתרחק מהתאוות והטעויות שהלב והעיניים עלולים להיגרר אחריהן, ומתוך כך יהיו ישראל מיוחדים ומקודשים לה’. שנאמר (במדבר טו, לז-מ): “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹוהֵיכֶם”. וכן נאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”.

אף שאין חובה לקנות בגד של ארבע כנפות ולקיים בו את מצוות הציצית, ראוי לקיים מצווה זו שמבטאת את הזהות הישראלית באופן שנראה לעיני כל. אפשר לבאר, שלא רצתה התורה לחייב ללבוש בגד של ציצית, כדי שיוכלו ישראל מעצמם לחבב את המצווה ולהתנדב לקיימה, ועל ידי כך יתעלו ויזדהו עם האמונה ויתחזקו בקיום כל המצוות.

הציצית עשויה מפתילים לבנים, וציוותה התורה לשלב בהם פתיל תכלת. בעקבות הגלות התקשו ישראל להשיג תכלת, עד שבימי הגאונים נשכחה צורת הכנתה, וקיימו את המצווה בחוטי לבן בלבד. יש סוברים שכיום נמצאה הדרך להכין את צבע התכלת וחזרה המצווה לשלב תכלת בחוטי הציצית (להלן ב, יג-יז).

אמרו חכמים (מנחות מג, ב): “שקולה מצווה זו כנגד כל המצוות כולן”. וזאת משום שהיא מזכירה את כל המצוות, וזכירת המצוות מעוררת לעשייתן, שנאמר (במדבר טו, לט): “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם”. עוד אמרו חכמים (שם): “כל הזריז במצווה זו – זוכה ומקבל פני שכינה”. שהואיל והוא רואה את הציצית פעמים רבות במשך היום, זכרונה נחקק בליבו, וגם כשאינו מביט בה, היא מזכירה לו את כל המצוות, והזוכר אותן תמיד נחשב כמקבל פני שכינה (עפ”י אברבנאל במדבר טו).

כיוון שהציצית נראית כלפי חוץ, הרי שכל יהודי שמקיים את מצוות הציצית, מראה בעצמו שהוא דבק בה’ ורוצה לזכור ולהזכיר את כל מצוותיו, ומקדש בכך שם שמיים. זהו שנאמר (במדבר טו, מ): “וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹוהֵיכֶם”, שעל ידי לבישת הציצית אנו נעשים מוקדשים ומיוחדים לה’, וניכרים לַכל כנציגי מלכו של עולם ומשרתיו (בעל הטורים שם, לח; אברבנאל שם).^[1]

ב – משמעות המצווה

ולתקן את העולם כולו, ויכולים גם להתהפך ליצרים שמשחיתים את האדם והעולם. השאלה כיצד נשתמש בכל הכוחות העצומים הטמונים בעולם ובאדם באופן מיטיב ולא מזיק. הפתרון רמוז במצוות הציצית, שחוטיה רומזים לתרי”ג מצוות התורה (להלן ב, א), שמדריכות אותנו כיצד להוציא אל הפועל את כל הכוחות הטמונים באדם ובעולם על פי סדר והדרגה בכל תחומי החיים. במילים אחרות, הטלית שמקיפה את האדם, רומזת ל’אור המקיף’, שהוא מעל ומעבר להשגתנו, והוא מבטא גם את כל הכוחות העצומים הטמונים בתוך העולם (ראו פנה”ל סוכות א, ז; לעיל הערה 1; להלן ב, א). ואילו הציציות היוצאות מהבגד מבטאות את ה’אור הפנימי’, היינו את הכוחות שיוצאים אל הפועל, באופן מוגדר שנקלט בהשגתנו. ‘ציצית’ מלשון ‘ציץ השדה’, שהעשבים הצומחים ומציצים מהשדה מוציאים אל הפועל את הכוחות שטמונים בו, וכן על ידי המצוות האדם יכול להוציא את כל הכוחות שבו מהכוח אל הפועל באופן נכון ומדויק. לדוגמה: לגלות באופן מתוקן את האהבה הגנוזה בליבו של האדם במסגרת הנישואין, המשפחה והחברה; לכוון את הרצון האנושי להתעשר באופן מיטיב; לבטא את השאיפות הלאומיות לשם החזון הגדול של תיקון העולם (עפ”י מהר”ל נתיב העבודה טו).

לכן מצוות הציצית מזכירה את כל המצוות, שנאמר (במדבר טו, לט): “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם”, וכפי שדרשו חכמים (מנחות מג, ב): “ראִיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה”. כלומר, ראיית הציצית מזכירה את כל המצוות, שתכליתן להוציא את הכוחות שבאדם אל הפועל. עוד אמרו חכמים (שם), שראיית הציצית מזכירה את קריאת שמע, כי שורש תרי”ג המצוות במצוות האמונה, והציצית מעוררת את האדם לבטא את האמונה בקריאת שמע, ומתוך כך לקיים את כל המצוות (עפ”י מהר”ל חידושי אגדות מנחות מג, ב).

כמו הכוחות הטמונים בעולם החומר, גם האמונה בה’ טמונה ומכוסה, ובעקבות זאת האדם נעשה משועבד לכבלי החומר על כל תפישותיו. וישראל, שהיו עבדים לפרעה במצרים, היו המשועבדים שבכולם, בלא שום יכולת לבטא את הכוחות הגנוזים בהם. ובעודם שקועים בשעבוד לחומר, נגלה ה’ אליהם והוציאם משעבוד לגאולה, ונתן להם את תורתו ומצוותיו כדי שימשיכו את ברכתו לכל משפחות האדמה. זהו שאמרו חכמים (ספרי שלח פי’ קטו): “למה נקרא שמה ציצית? על שם שהֵציץ המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (שיר השירים ב, ח-ט): קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא (ה’ שאוהב אותנו הנה בא), מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת (על כל המחסומים)… הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ – מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים”.

הרעיון שמתגלה בציצית עתיד להעניק בשורה לכל העמים, וזו משמעות דברי חכמים (שבת לב, ב): “כל הזהיר בציצית – זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר (זכריה ח, כג): כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלוֹהִים עִמָּכֶם”. בכל כנף אוחזים עשרה אנשים מכל אחת משבעים האומות, הרי שבכל כנף שבע מאות אנשים, ובארבע כנפות הבגד אלפיים ושמונה מאות. ואין הכוונה עבדים במובן המשפיל, אלא אנשים שמבינים שבלא הדרכת התורה האדם נעשה משועבד לכבלי העולם הזה, בלא יכולת להוציא את כוחותיו הרוחניים אל הפועל. והם מבינים את מעלת ישראל שזהירים בציצית ומתמסרים לגאולת הכוחות הגנוזים באדם ובעולם, והם חפצים לדבוק בהם, כדי ללמוד כיצד להוציא את כישרונותיהם אל הפועל ולהביא ברכה לעצמם ולעמם (עפ”י מהר”ל שם; עין איה שבת ב, רכא).

ג – מנהגי הלבוש והמצווה ב’טלית גדול’ ו’טלית קטן’

בעבר, פעמים רבות הבגד העליון שבו האדם התכסה היה בעל ארבע כנפות, שכן המלאכה המורכבת של אריגת הבגד נעשתה על ידי חוטי שתי וערב, וכך באופן טבעי בגדים רבים היו מרובעים. ככל שמלאכת החייטות השתכללה, בחרו לוותר על הקצוות כדי לעשות בגדים מותאמים יותר לגוף ולא מרובעים. כך הגענו למצב שלבגדים שאנחנו רגילים ללבוש כיום אין ארבע כנפות והם פטורים מציצית. כדי לזכות במצווה, מייצרים באופן מיוחד בגדים מרובעים – ‘טלית קטן’ ללובשה כל היום ו’טלית גדול’ להתעטף בה בתפילת שחרית.

נפרט יותר: בתקופת המקרא והמשנה נהגו ללבוש חלוק, שהיה כעין גופיה ארוכה, ומעליו נהגו רבים להתעטף בטלית מצויצת. החלוק שימש כבגד בסיסי, והיה פטור מציצית, הואיל ולא היו לו ארבע כנפות. והטלית המצויצת שהיתה בעלת ארבע כנפות, שימשה כבגד עליון שנועד לשם הגנה מקור ושמש או לשם כבוד, ובעת הצורך גם עטפו בו את הראש. ואף שפעמים רבות הלכו בחלוק בלבד, לכבוד התפילה הקפידו להתעטף בטלית.

מסופר בתלמוד (מנחות מא, א) על רב קטינא, שהיה רגיל ללבוש בגדים שפטורים מציצית. נגלה אליו מלאך וגער בו: אתה לובש תמיד בגדים שפטורים מציצית, ומה יהיה על המצווה?! תמה רב קטינא: וכי מענישים אדם שלא מקיים מצווה שאינו מחויב בה?! ענה לו המלאך: בזמן קשה של פורענות – מענישים גם את מי שנראה כמחפש דרכים להיפטר מהמצווה. ביארו הראשונים שבזמנו של רב קטינא היה מקובל ללכת בבגדים שחייבים בציצית, והואיל ובחר להשתמט מהמצווה, עורר על עצמו קטרוג, ובזמן פורענות היה עלול להיענש על כך. אולם כאשר כבר לא היה מקובל ללבוש באופן טבעי בגדים בעלי ארבע כנפות, גם בזמן פורענות אין מענישים את מי שלא נהג ללבוש בגד כזה (עי’ ב”י או”ח כד, א).

אמנם לקראת תפילת שחרית, נהגו כל ישראל להתעטף בטלית מצויצת (שו”ע כד, א). אמרו חכמים (זוהר ח”ג קעה, א), שהקורא קריאת שמע בלא ציצית, נראה כמעיד עדות שקר בעצמו, שהוא קורא על מצוות הציצית ולא מקיים אותה. בנוסף, נהגו רבים ללבוש במשך היום ‘טלית קטן’, עד שכיום לבישתה הפכה לסימן מובהק של קשר לזהות היהודית, לאמונה ולמצוות.^[2]

ד – כיסוי הראש בטלית ומנהג רווקים מאשכנז

כיסוי הראש בטלית מבטא כניעה לפני ה’, לכן יש מהדרים לכסות את הראש בטלית במשך כל התפילה, ובמיוחד בעת תפילת עמידה (שו”ע ח, ב; מ”ב ח, ד).

מנהג רווקים מקהילות יוצאי אשכנז, שמקיימים את מצוות הציצית ב’טלית קטן’ ואינם מתעטפים ב’טלית גדול’, כי ה’טלית גדול’ מבטאת את ה’אור המקיף’ שזוכה לו אדם נשוי, שנחשב לאדם שלם ששרוי בשמחה ובשלום (יבמות סב, ב; בני יששכר תשרי יג). אמנם בעת עליית רווקים לתורה או כשהם משמשים כשליחי ציבור, מתעטפים ב’טלית גדול’ לכבוד הציבור, אך אין מכסים בה את ראשם, כי לכך יזכו רק לאחר החתונה (מ”ב ח, ד).^[3]

ה – ברכה על ‘טלית גדול’ ו’טלית קטן’

מצוות הציצית מתקיימת בכל בגד שמכסה את הגוף כדוגמת ‘טלית קטן’. אולם כיוון שבמסגרת הלבוש המקובל בעבר נהגו להתעטף בטליתות גדולות שלעיתים אף עטפו בהן את הראש ואת רוב הגוף, תיקנו חכמים לומר בנוסח הברכה: ‘להתעטף בציצית’, שזו הדרך שבה הטלית יכולה לכסות את האדם ביותר. כיוון שאומרים בברכה ‘להתעטף’, נוהגים לאחר הברכה על ‘טלית גדול’ להדר ולהתעטף בטלית למשך שיעור הילוך ד’ אמות (שתיים-שלוש שניות). כלומר, עוטפים בטלית את הראש ואת החלק העליון של הגוף, באופן שכל הציציות מוטלות מעבר לכתף השמאלית, וכך עומדים למשך הילוך ד’ אמות, ואחר כך חוזרים ומתכסים בטלית כמקובל, כאשר שתי ציציות לפנים ושתיים לאחור (שו”ע ח, ד; מ”ב ד).^[4]

כשלובשים ‘טלית קטן’, נוהגים לברך “על מצוות ציצית”, הואיל ואין רגילים להתעטף בה.^[5]

בעת הברכה נכון לכוון שתי כוונות: א) לקיים את מצוות הציצית. ב) לזכור על ידי הציצית את כל מצוות ה’ ולהתחזק בעשייתן, כפי שנאמר (במדבר טו, לט-מ): “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹוהֵיכֶם” (שו”ע ח, ח). לכתחילה יש לומר את ברכות המצוות בעמידה, ובכלל זה את הברכה על ‘טלית גדול’ ועל ‘טלית קטן’ (שו”ע ח, א; מ”ב ב).^[6]

ו – דיני הברכה

הלובשים בבוקר ‘טלית קטן’ וסמוך לכך הולכים להתפלל שחרית ומתעטפים ב’טלית גדול’, יברכו על ה’טלית גדול’ ויכוונו לפטור גם את ה’טלית קטן’. אבל אם תעבור יותר מחצי שעה עד שיתעטפו ב’טלית גדול’, נכון שיברכו על ה’טלית קטן’ סמוך ללבישתה, ולפני שיתחילו להתפלל שחרית יברכו על ה’טלית גדול’.

המסיר את ה’טלית גדול’ למשך זמן קצר מתוך כוונה לחזור ולהתעטף בה, וכן מי שנפלה ממנו הטלית באמצע התפילה, כשיחזור להתעטף בה לא יברך, כי הברכה שבירך עליה בתחילה עדיין מועילה לו, הואיל ולא התכוון להפסיק לקיים את המצווה.

כיוצא בזה, הפושט את ה’טלית קטן’ באמצע היום על מנת לחזור ללובשה, כיוון שכוונתו לחזור ללובשה – אינו חוזר לברך. אבל אם התכוון לפושטה למשך יותר מחצי שעה, כגון שהתכוון לשחות בבריכה, כשיחזור ללובשה – יברך. ואף אם התחרט וחזר ללובשה אחר חמש דקות, כיוון שהתכוון להסירה למשך יותר מחצי שעה, כשיחזור ללובשה – יברך. וכן אם התכוון לפשוט אותה לזמן קצר, ולבסוף התעכב למשך יותר מחצי שעה, כשיחזור ללובשה – יברך.^[7]

הקונה או מקבל ‘טלית גדול’ או ‘טלית קטן’, יברך ‘שהחיינו’ כדרך שמברכים על בגד חדש (שו”ע או”ח כב, א).

ז – הפרדת החוטים ובדיקתם

לעיתים חוטי הציצית מסתבכים זה בזה, ואזי יש להפרידם, מפני שמשמעות המילה ‘ציצית’ – חוטים נפרדים, היינו שהחוטים היוצאים מהגדיל צריכים להיות נפרדים זה מזה (טור, ב”י ושו”ע ח, ז).^[8]

בעבר היה מצוי שלעיתים חוטי הציצית נקרעו מבלי שהלובש שם לבו לכך, לפיכך כתב הרא”ש: “החרד על דבר ה’ יבדוק בציצית קודם עטיפה, כדי שלא יברך ברכה לבטלה”. אולם כיום, אצל רוב רובם של האנשים לא מצוי שחוטי הציצית נקרעים בלא משים, ולכן לא צריך לבודקם בכל יום אלא מעת לעת. ורק אם אירע דבר שאולי גרם לקריעתם, יבדקם מיד. ומי שמצוי אצלו שחוטי ציציותיו נקרעים, או מי שעוסק במלאכה שעלולה לגרום לקריעתם, נכון שיבדקם בכל יום לפני הברכה.^[9]

ח – טלית גזולה ושאולה

גנב טלית מצויצת או גנב חוטים וקשר בהם ציצית, הטלית פסולה, שנאמר (במדבר טו, לח): “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת”, למדו חכמים (סוכה ט, א): “וְעָשׂוּ לָהֶם – משלהם”. ואף הגונב טלית והטיל בה ציציות משלו, אינו מקיים בה את המצווה, שנאמר: “כְּסוּתְךָ” (באו”ה יא, ו, ‘אם’). גם הקונה ציצית גנובה, אינו יכול לקיים בה את המצווה (מ”ב יא, ל; כה, נד). אם המוכר אינו משלם מיסים, לכתחילה אין לקנות ממנו, שהוא כגונב מהציבור, אבל כיוון שהטלית עצמה אינה גנובה, מותר לברך עליה.

מעיקר הדין השואל בגד פטור מלהטיל בו ציצית, שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ”, ולא בכסות של אחרים. אבל בגד של שותפים, כגון של בית כנסת, חייב בציצית, שנאמר: “עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם” (שו”ע יד, ה; ערוה”ש י).

השואל טלית מחברו כדי להתפלל בה או כדי לשמש חזן, יברך עליה, הואיל וחברו נתנה לו על מנת שיוכל לקיים בה את המצווה, מן הסתם הסכים לתת לו אותה באופן המועיל, היינו ב’מתנה על מנת להחזיר’ (רא”ש, שו”ע יד, ג).

אבל מי ששואל מחברו טלית כדי להתעטף בה לשם כבוד בלבד, כגון לשם עלייה לתורה, נחלקו הפוסקים אם יברך עליה. והרוצה לברך עליה, יתכוון לשהות עימה עוד כמה שניות לשם מצווה, ובכך יוכל לברך לכל הדעות. אמנם אם כבר קראו לו לעלות לתורה, ידחה את הברכה לאחר העלייה לתורה, שכן אם יתעכב בשביל לברך – יגרום ל’טרחא דציבורא’.^[10]

הנצרך להתעטף בטלית, אינו רשאי לקחת טלית של חברו בלא רשותו. ואמנם בעבר היה מקובל שאנשים מסכימים לכך, כדי לסייע לחבריהם לקיים את המצווה (שו”ע יד, ד). אולם בדורות האחרונים, עם שיפור תנאי הניקיון, אנשים נעשו רגישים יותר, ורבים אינם מסכימים שיקחו את טליתם בלא רשות, ולכן אסור לאדם להתעטף בטלית חברו בלא רשותו (ערוה”ש יד, יא; בא”ח לך לך ו).

ט – זמן ציצית

זמן מצוות הציצית ביום, שנאמר (במדבר טו, לט): “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם”, היינו בזמן שבאופן טבעי אפשר לראות את הציצית, אבל כסות לילה פטורה מציצית (מנחות מג, א). למעשה, משעה שהיום החל להאיר במקצת, כך שניתן להכיר בין חוטי התכלת לחוטי הלבן שבציצית, הגיע זמנה של המצווה ואפשר לברך עליה. וזהו זמן ‘משיכיר’ בין תכלת ללבן. הלובש ‘טלית קטן’ או מתעטף ב’טלית גדול’ לפני כן, ימתין עד שיגיע זמן ‘משיכיר’, ואז ימשמש בציצית ויברך (שו”ע או”ח יח, ג. בדיעבד אם בירך אחר ‘עלות השחר’ יצא, מ”ב י. אופן חישוב זמני ‘משיכיר’ ו’עלות השחר’ מבואר בפנה”ל תפילה יא, א-ב, 1-2).

לדעת הרמב”ם, זמן הלבישה הוא הקובע במצווה. לפיכך, כל בגד מרובע שלובשים ביום – חייב בציצית ומברכים עליו, ואילו הלובשו בלילה – פטור מציצית, ואין מברכים עליו. ולדעת הרא”ש, הבגד הוא הקובע, וכל בגד שנועד לשימוש ביום, גם בלילה חייב בציצית ומברכים עליו. ואילו בגד שנועד ללילה בלבד, גם אם ילבשו אותו ביום – פטור מציצית.

להלכה, מתחשבים בשתי השיטות. לפיכך, אם לפי שיטה אחת הבגד חייב בציצית, יטיל בו ציצית אך לא יברך עליו (שו”ע יח, א). לדוגמה, הלובש ‘טלית קטן’ בלילה, או חזן שמתעטף ב’טלית גדול’ לקראת תפילת ערבית – לדעת הרא”ש, הואיל ונועדו ללבישה ביום, יברך על לבישתן. ולדעת הרמב”ם הואיל ולובשן בלילה – פטורות מציצית ואין לברך עליהן. לכן למעשה, חובה שיהיו בהן ציציות כשרות, אבל אין לברך עליהן.^[11]

י – ראיית הציצית – הוצאת ציציות

מצווה שהציצית תיראה, כדי שתזכיר לנו את כל המצוות ותחזק אותנו מול פיתויי היצר, שנאמר (במדבר טו, לט): “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”. לפיכך, מקפידים שגם ציציות ה’טלית קטן’ ייראו. וכן נפסק ב’שולחן ערוך’ (ח, יא): “עיקר מצוות ‘טלית קטן’ ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות”. וכן היה מורנו ורבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל, ראש ישיבת ‘מרכז הרב’, חוזר ומעורר את תלמידיו להקפיד שהציציות ייראו. והיה מדגיש שהוצאת הציציות אינה הידור מצווה אלא עיקרה של המצווה ושלמותה, וכפי שביארה התורה עצמה, שתכלית המצווה לראות את הציציות ולזכור את המצוות.

אמנם מטעמים שונים היו שנהגו להסתיר את הציציות של ה’טלית קטן’. היו שחששו מלעג הגויים, והיו שלמדו מדברי האר”י שעל פי הסוד ראוי שה’טלית קטן’ תהיה תחת הבגדים. כהמשך לכך, יש אומרים שכך הוא מנהג יוצאי ספרד, להצניע את הציציות של ה’טלית קטן’ (ישכיל עבדי ה, ג; יחו”ד ב, א; שמ”ש ומגן ח”ב או”ח עד).

אולם רבים ביארו, שדברי הקבלה נאמרו על בגד ה’טלית קטן’, שראוי שיהיה מתחת לבגדים, אבל את הציציות עצמן צריך להוציא החוצה כדי שייראו, וכפי שנאמר: “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ” (מ”א ח, יג; חסד לאלפים כד, ג; ארצה”ח ח, יא; מ”ב כו).

ונראה שגם יוצאי ספרד צריכים להקפיד על כך, כפשט הפסוק וכפי שנפסק ב’שולחן ערוך’, וכפי שהורו למעשה כמה מהפוסקים יוצאי ספרד (כמובא בהערה). ומה שנהגו להצניע את הציציות, אינו מפני שסברו שכך ראוי לנהוג לכתחילה, אלא מאימת הגויים, או מפני שרצו לקיים את דברי האר”י שה’טלית קטן’ תהיה תחת הבגד. וכיוון שבארצות המזרח וצפון אפריקה היו רגילים ללבוש גלימה ארוכה (ג’לביה), לא היה ניתן להסתיר את הבגד ולהוציא את הציציות, אלא היה צריך לבחור: או ללבוש את ה’טלית קטן’ על הבגדים, כדברי ה’שולחן ערוך’, או להסתיר את הכל ולקיים בכך את דברי האר”י. ונהגו כאר”י. אבל אם היו נוהגים ללבוש מכנסיים וחולצה, מסתבר שהיו מקפידים להוציא את הציציות.

מלבד זאת, ישנו ערך רב בהוצאת הציציות, שהיא מבטאת הזדהות עם התורה ומזכירה את המצוות לעשותן, כמבואר בפסוק. במיוחד הדבר חשוב למי שנמצא בין אנשים שרחוקים מתורה ומצוות, שטוב שיהיה ניכר בבגדו שהוא מהדר במצוות ואינו מתבייש לקיימן, ועל ידי כך יוכל להתגבר על יצרו ולעמוד בניסיונות.^[12]

יא – טלית שציציותיה נפסלו

ארבע הציציות שמצווה להטיל בארבע כנפות הבגד מעכבות זו את זו, שארבעתן מצווה אחת (מנחות כח, א). לפיכך, אם נפסלה אחת הציציות (ראו להלן ב, יב), אסור ללבוש את הבגד, ואם עבר ולבשוֹ, ביטל מצוות עשה. ואם יצא עמו בשבת לרשות הרבים במקום שאין עירוב, עבר גם באיסור ‘טלטול’, מחמת הציציות שנותרו על הבגד. שכן כל זמן שהציציות כשרות, הן חלק מהבגד ומותר לצאת בהן בשבת לרשות הרבים, אבל אם נפסלו, הן הופכות למיותרות ואסור לטלטל אותן (שבת קלט, ב; שו”ע או”ח יג, א-ב).

היה לבוש בטלית וראה שאחת הציציות נקרעה מכנף בגדו, או שנקרעו חוטיה באופן שנפסלה, עליו להסיר אותה מיד, מפני שבכל רגע שהוא משאיר אותה עליו הוא מבטל מצוות עשה (מנחות לז, ב). ואם יש לו מכך בושה גדולה, כגון שהוא מדבר מול קהל, רשאי להמתין עד שיוכל להסירה (ואם גילה בשבת שהציצית פסולה, ראו בהערה).^[13]

מותר להתיר ציציות מטלית אחת כדי לקושרן בטלית אחרת, אבל בלא סיבה אסור להסירן, שאין לבזות את הציציות בחינם (מנחות מא, ב; שו”ע טו, א). אם חוטי הציצית התבלו ואיבדו את נוים, מותר לחותכם כדי לקשור במקומם חוטים נאים (מ”ב טו, ג. עי’ פנה”ל כשרות יג, יא).

חוטי ציצית שנחתכו, וכן טלית פסולה שבלתה, אינם צריכים גניזה, הואיל והם ‘תשמישי מצווה’ ולא ‘תשמישי קדושה’ (להלן יד, ח). לפיכך אפשר להניחם בפח באופן מכובד, ואם היו בפח דברים מטונפים, יעטפם בנייר או בשקית, וכך יניחם בפח. כמו כן, לא ישתמש בהם לדברים בזויים, כמו לעשות מהטלית סמרטוט רצפה (עי’ שו”ע ורמ”א כא, א-ג).^[14]

יב – כבוד הציצית

נכון להדר במצווה ולקיימה בטלית נאה ובציציות נאות (מ”ב כד, ט), וכפי שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלוֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ”. דרשו חכמים (שבת קלג, ב): “התנאה לפניו במצוות; עשֵה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה”. בכלל זה יש להקפיד שלא תהיה הטלית בלויה או מוכתמת או מושחרת מחמת זיעה (סדר היום). אלא תהיה טליתו נאה ונקייה. וכמה גנות ובושה ישנן למי שרגיל לקנות בגדים יקרים ומקפיד שיהיו נקיים ונאים, ואינו מקפיד שתהיה טליתו נאה ונקייה (חסד לאלפים כד, ה).

לשם חיבוב המצווה, נוהגים לאחוז את הציציות בשעת קריאת שמע ולנשקן כשמזכירים את הציצית ועניינה. ואמנם בימי הגאונים היו שהתנגדו לכך וטענו שאין להמציא מנהגים שאין להם שורש בתלמוד, והנוהג בהם חוטא ביוהרה (רב נטרונאי גאון). אולם לאחר שכבר לא מעט מישראל נהגו בהם, נעשו המנהגים מקובלים ואין בהם יוהרה (ב”י ושו”ע כד, ב-ד; ראו פנה”ל תפילה טו, יא).

כדי להבין את מידת ההקפדה על כבודה של הציצית, צריך להקדים שכל דבר שיש בו שמות קדושים, כגון ספר תורה, תפילין או מזוזה, נקרא ‘תשמיש קדושה’, וצריך להקפיד לכבדו מאוד. לפיכך אסור להיכנס עם תפילין או סידור לשירותים. אולם שאר הדברים שעושים על ידם מצוות, כדוגמת ציצית וסכך, נקראים ‘תשמישי מצווה’, ואין צריך להקפיד כל כך על כבודם (להלן יד, ח). לפיכך, מותר לשבת באופן שהציציות מונחות על הארץ, וכן מותר לישון עם ‘טלית קטן’ או להיכנס עימה לשירותים. אולם אסור לבזות את הציצית, כגון לקשור בחוטיה דבר מה. כמו כן, אין ללכת באופן שהציציות נגררות על הארץ (שאילתות, שו”ע כא, א; ד). נוהגים שלא להיכנס לשירותים עם ‘טלית גדול’, אבל לא מפני קדושת הציציות, אלא מפני כבוד הטלית, שהיא מיוחדת לתפילה (ט”ז ג; מ”ב יד). ראוי שלא להתעטש לתוך הטלית או לנגב בה את הפנים, אך אין בזה איסור, הואיל והטלית היא בגד וכן נוהגים לעשות בבגד.

הנכנס לבית קברות או לתוך ארבע אמות של מת, צריך להסתיר את ציציותיו בתוך בגדו, וכן לא יניח שם תפילין או ילמד תורה או יקיים מצוות אחרות (שו”ע כג, א; מה, א; עא, ז). שהואיל והמת אינו יכול לקיים מצוות, המקיים מצוות לידו נראה כ’לועג לרש’ (ברכות יח, א).

יג – נשים פטורות ממצוות ציצית

נשים פטורות ממצוות הציצית, הואיל ונשים פטורות ממצוות עשה ש’הזמן גרמן’, וחיוב הציצית תלוי בזמן, שהוא חל ביום ולא בלילה (מנחות מג, א; שו”ע או”ח יז, ב; פנה”ל תפילת נשים ב, ז).

נשים שרוצות להתעטף בטלית, רשאיות לעשות כן. למנהג יוצאות אשכנז יברכו על הציצית, ולמנהג יוצאות ספרד לא יברכו (פנה”ל תפילת נשים ב, ח). אמנם מקובל שנשים לא מקיימות מצוות ציצית בפרהסיה, משום יוהרה. כלומר, הואיל ורוב ככל הנשים הצדקניות אינן נוהגות להתעטף בציצית, המתעטפת בציצית בפרהסיה נראית כמתגאה.^[15]