זמן מצוות הציצית ביום, שנאמר (במדבר טו, לט): “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם”, היינו בזמן שבאופן טבעי אפשר לראות את הציצית, אבל כסות לילה פטורה מציצית (מנחות מג, א). למעשה, משעה שהיום החל להאיר במקצת, כך שניתן להכיר בין חוטי התכלת לחוטי הלבן שבציצית, הגיע זמנה של המצווה ואפשר לברך עליה. וזהו זמן ‘משיכיר’ בין תכלת ללבן. הלובש ‘טלית קטן’ או מתעטף ב’טלית גדול’ לפני כן, ימתין עד שיגיע זמן ‘משיכיר’, ואז ימשמש בציצית ויברך (שו”ע או”ח יח, ג. בדיעבד אם בירך אחר ‘עלות השחר’ יצא, מ”ב י. אופן חישוב זמני ‘משיכיר’ ו’עלות השחר’ מבואר בפנה”ל תפילה יא, א-ב, 1-2).
לדעת הרמב”ם, זמן הלבישה הוא הקובע במצווה. לפיכך, כל בגד מרובע שלובשים ביום – חייב בציצית ומברכים עליו, ואילו הלובשו בלילה – פטור מציצית, ואין מברכים עליו. ולדעת הרא”ש, הבגד הוא הקובע, וכל בגד שנועד לשימוש ביום, גם בלילה חייב בציצית ומברכים עליו. ואילו בגד שנועד ללילה בלבד, גם אם ילבשו אותו ביום – פטור מציצית.
להלכה, מתחשבים בשתי השיטות. לפיכך, אם לפי שיטה אחת הבגד חייב בציצית, יטיל בו ציצית אך לא יברך עליו (שו”ע יח, א). לדוגמה, הלובש ‘טלית קטן’ בלילה, או חזן שמתעטף ב’טלית גדול’ לקראת תפילת ערבית – לדעת הרא”ש, הואיל ונועדו ללבישה ביום, יברך על לבישתן. ולדעת הרמב”ם הואיל ולובשן בלילה – פטורות מציצית ואין לברך עליהן. לכן למעשה, חובה שיהיו בהן ציציות כשרות, אבל אין לברך עליהן.[11]
