ח – טלית גזולה ושאולה

גנב טלית מצויצת או גנב חוטים וקשר בהם ציצית, הטלית פסולה, שנאמר (במדבר טו, לח): “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת”, למדו חכמים (סוכה ט, א): “וְעָשׂוּ לָהֶם – משלהם”. ואף הגונב טלית והטיל בה ציציות משלו, אינו מקיים בה את המצווה, שנאמר: “כְּסוּתְךָ” (באו”ה יא, ו, ‘אם’). גם הקונה ציצית גנובה, אינו יכול לקיים בה את המצווה (מ”ב יא, ל; כה, נד). אם המוכר אינו משלם מיסים, לכתחילה אין לקנות ממנו, שהוא כגונב מהציבור, אבל כיוון שהטלית עצמה אינה גנובה, מותר לברך עליה.

מעיקר הדין השואל בגד פטור מלהטיל בו ציצית, שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ”, ולא בכסות של אחרים. אבל בגד של שותפים, כגון של בית כנסת, חייב בציצית, שנאמר: “עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם” (שו”ע יד, ה; ערוה”ש י).

השואל טלית מחברו כדי להתפלל בה או כדי לשמש חזן, יברך עליה, הואיל וחברו נתנה לו על מנת שיוכל לקיים בה את המצווה, מן הסתם הסכים לתת לו אותה באופן המועיל, היינו ב’מתנה על מנת להחזיר’ (רא”ש, שו”ע יד, ג).

אבל מי ששואל מחברו טלית כדי להתעטף בה לשם כבוד בלבד, כגון לשם עלייה לתורה, נחלקו הפוסקים אם יברך עליה. והרוצה לברך עליה, יתכוון לשהות עימה עוד כמה שניות לשם מצווה, ובכך יוכל לברך לכל הדעות. אמנם אם כבר קראו לו לעלות לתורה, ידחה את הברכה לאחר העלייה לתורה, שכן אם יתעכב בשביל לברך – יגרום ל’טרחא דציבורא’.[10]

הנצרך להתעטף בטלית, אינו רשאי לקחת טלית של חברו בלא רשותו. ואמנם בעבר היה מקובל שאנשים מסכימים לכך, כדי לסייע לחבריהם לקיים את המצווה (שו”ע יד, ד). אולם בדורות האחרונים, עם שיפור תנאי הניקיון, אנשים נעשו רגישים יותר, ורבים אינם מסכימים שיקחו את טליתם בלא רשות, ולכן אסור לאדם להתעטף בטלית חברו בלא רשותו (ערוה”ש יד, יא; בא”ח לך לך ו).


[10]. השואל בגד פטור מלהטיל בו ציצית, אבל הורו חכמים שלאחר שלושים יום שהבגד שאול אצלו, כיוון שהוא כבר נראה כשלו, יטיל בו ציציות ואף יברך עליו (חולין קלו, א; שו”ע יד, ג; מ”ב י). לתוס’, רא”ש ועוד, אם הטיל בו ציצית לפני שלושים יום, לכתחילה לא יברך, ואם בירך לא הפסיד. והאגור כתב שנהגו לברך. בערוה”ש (יד, ט), ביאר שדבריהם נאמרו על זמן הגמרא, שנהגו ללכת עם בגדים של ארבע כנפות, אבל כיום שהולכים עם בגד כזה רק לשם מצווה, אם שאל טלית מחברו חייב מיד להטיל בה ציצית ולברך עליה, כי עבור כך שאל אותה. כפי שכתב הרא”ש (חולין ח, כו), שאם שאל מחברו טלית מצויצת, יברך עליה, כי השאילה היא על דעת שיקיים בה מצווה, וכיוון שצריך שתהיה ממש שלו, הרי שהוא כנותנה לו ב’מתנה על מנת להחזיר’. וכך דעת רוב הראשונים, ומהם: רוקח (שסא) ורבנו ירוחם (תא”ו יט, ג). וכ”כ שו”ע (יד, ג). ואף שיש סוברים שלא יברך (רבנו שמשון, יש”ש חולין ח, נג), למעשה פסקו רוב האחרונים לברך (מ”ב יד, יא).

יש אומרים שגם השואל טלית כדי להתעטף בה לשם כבוד ודרך ארץ, כגון לשם עלייה לתורה – יברך (שער אפרים יט; א”ר יד, ו; מחה”ש ו). ויש אומרים שלא יברך (יש”ש, ט”ז יד, ד). כדי לצאת מהמחלוקת, יש אומרים שטוב לכוון שלא לקנות את הטלית וכך לא יצטרך לברך (דרך החיים; מ”ב יא). ונראה שחזן המתעטף לשם תפילה או כהן לשם ברכת כהנים, רוצה לקיים בה את המצווה, ולשם כך הטלית ניתנת לו, ולכן יברך (ערוה”ש י). ולשם עלייה לתורה וכיוצא בזה, אכן יש מחלוקת, אך אם ירצה להוסיף לשהות בטלית עוד כמה שניות כדי לקיים את המצווה, לכל הדעות יוכל לברך. ואם הטלית שייכת לבית הכנסת, אף בלא זה יוכל לברך, הואיל וקנו אותה עבור כל באי בית הכנסת.