ולתקן את העולם כולו, ויכולים גם להתהפך ליצרים שמשחיתים את האדם והעולם. השאלה כיצד נשתמש בכל הכוחות העצומים הטמונים בעולם ובאדם באופן מיטיב ולא מזיק. הפתרון רמוז במצוות הציצית, שחוטיה רומזים לתרי”ג מצוות התורה (להלן ב, א), שמדריכות אותנו כיצד להוציא אל הפועל את כל הכוחות הטמונים באדם ובעולם על פי סדר והדרגה בכל תחומי החיים. במילים אחרות, הטלית שמקיפה את האדם, רומזת ל’אור המקיף’, שהוא מעל ומעבר להשגתנו, והוא מבטא גם את כל הכוחות העצומים הטמונים בתוך העולם (ראו פנה”ל סוכות א, ז; לעיל הערה 1; להלן ב, א). ואילו הציציות היוצאות מהבגד מבטאות את ה’אור הפנימי’, היינו את הכוחות שיוצאים אל הפועל, באופן מוגדר שנקלט בהשגתנו. ‘ציצית’ מלשון ‘ציץ השדה’, שהעשבים הצומחים ומציצים מהשדה מוציאים אל הפועל את הכוחות שטמונים בו, וכן על ידי המצוות האדם יכול להוציא את כל הכוחות שבו מהכוח אל הפועל באופן נכון ומדויק. לדוגמה: לגלות באופן מתוקן את האהבה הגנוזה בליבו של האדם במסגרת הנישואין, המשפחה והחברה; לכוון את הרצון האנושי להתעשר באופן מיטיב; לבטא את השאיפות הלאומיות לשם החזון הגדול של תיקון העולם (עפ”י מהר”ל נתיב העבודה טו).
לכן מצוות הציצית מזכירה את כל המצוות, שנאמר (במדבר טו, לט): “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם”, וכפי שדרשו חכמים (מנחות מג, ב): “ראִיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה”. כלומר, ראיית הציצית מזכירה את כל המצוות, שתכליתן להוציא את הכוחות שבאדם אל הפועל. עוד אמרו חכמים (שם), שראיית הציצית מזכירה את קריאת שמע, כי שורש תרי”ג המצוות במצוות האמונה, והציצית מעוררת את האדם לבטא את האמונה בקריאת שמע, ומתוך כך לקיים את כל המצוות (עפ”י מהר”ל חידושי אגדות מנחות מג, ב).
כמו הכוחות הטמונים בעולם החומר, גם האמונה בה’ טמונה ומכוסה, ובעקבות זאת האדם נעשה משועבד לכבלי החומר על כל תפישותיו. וישראל, שהיו עבדים לפרעה במצרים, היו המשועבדים שבכולם, בלא שום יכולת לבטא את הכוחות הגנוזים בהם. ובעודם שקועים בשעבוד לחומר, נגלה ה’ אליהם והוציאם משעבוד לגאולה, ונתן להם את תורתו ומצוותיו כדי שימשיכו את ברכתו לכל משפחות האדמה. זהו שאמרו חכמים (ספרי שלח פי’ קטו): “למה נקרא שמה ציצית? על שם שהֵציץ המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (שיר השירים ב, ח-ט): קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא (ה’ שאוהב אותנו הנה בא), מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת (על כל המחסומים)… הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ – מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים”.
הרעיון שמתגלה בציצית עתיד להעניק בשורה לכל העמים, וזו משמעות דברי חכמים (שבת לב, ב): “כל הזהיר בציצית – זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר (זכריה ח, כג): כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלוֹהִים עִמָּכֶם”. בכל כנף אוחזים עשרה אנשים מכל אחת משבעים האומות, הרי שבכל כנף שבע מאות אנשים, ובארבע כנפות הבגד אלפיים ושמונה מאות. ואין הכוונה עבדים במובן המשפיל, אלא אנשים שמבינים שבלא הדרכת התורה האדם נעשה משועבד לכבלי העולם הזה, בלא יכולת להוציא את כוחותיו הרוחניים אל הפועל. והם מבינים את מעלת ישראל שזהירים בציצית ומתמסרים לגאולת הכוחות הגנוזים באדם ובעולם, והם חפצים לדבוק בהם, כדי ללמוד כיצד להוציא את כישרונותיהם אל הפועל ולהביא ברכה לעצמם ולעמם (עפ”י מהר”ל שם; עין איה שבת ב, רכא).
