ב – הבגד והציציות

א – משמעות הבגד והציציות

מתחילה בגן עדן האדם לא נצרך לבגדים, הואיל ולא היה גנאי בעירומו, אולם משנגרר אחר תאוות הגוף וחטא, והרוע חדר לתוכו, החל להתבייש בעירומו. שנאמר (בראשית ג, ח-יא): “וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלוֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה’ אֱלוֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה? וַיֹּאמֶר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?”. בעקבות חטאו, גורש האדם מגן עדן ונצרך להגנה מקור, גשם וקרני החמה. וה’ חמל עליו ועשה לו בגדים, שנאמר (שם ג, כא): “וַיַּעַשׂ ה’ אֱלוֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם”.

הבגד מסתיר את הפגמים שבאדם ומעניק לו בכך כבוד, אך אפשר שיהיה זה כבוד מזויף שנועד להונות את הזולת על ידי הסתרת הכוונות הרעות, ואזי הבגד מבטא בגידה, והמעיל מעילה. מנגד, אפשר שהבגד יבטא את שאיפתו של האדם לטוב וליפה, תוך התנכרות לנטיותיו הרעות וניסיון להעלימן, ובכך יעניק לאדם כבוד אמיתי (ראו רסיסי לילה לד). הבגד המכובד ביותר הוא הטלית המצויצת, שכן למדנו (לעיל א, ב), שהטלית המרובעת מבטאת את כלל הכוחות הגנוזים באדם ובעולם, והציציות את תרי”ג המצוות שמדריכות את האדם כיצד להוציאם אל הפועל. ואין בגד נאה מזה, שאמרו חכמים (שבת כג, ב): “הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה”.

ביארו חכמי הסוד, שהטלית רומזת ל’אור המקיף’, היינו להארה האלוהית הגבוהה, שמפני גובהה וגודלה האדם אינו יכול להשיגה, אבל היא משפיעה עליו (ראו פנה”ל סוכות א, ז), ומתוך השפעתה הוא מבין היטב את ה’אור הפנימי’. היינו את הרעיונות המוגדרים שבתורה ובמצוותיה שחוטי הציציות מבטאים (כמבואר לעיל א, ב). אמרו חכמים (במדב”ר כה, כא), שהציצית רומזת לתרי”ג המצוות, שגימטריה של ‘ציצית’ שש מאות, ועם חמישה קשרים ושמונה חוטים שבגדיל – תרי”ג.

רק בגד שיש לו ארבע כנפות חייב בציצית, מפני שרק בגד כזה מבטא את העולם על כל צדדיו (אור החיים במדבר טו, לט). כלומר רק מתוך התקשרות לכלל המציאות שברא ה’, אפשר להמשיך את תרי”ג מצוות התורה, שסוללות את הדרך המתוקנת להוצאת הכוחות שטמונים בכלל המציאות אל הפועל, באופן שמוסיף ברכה לאדם ולעולם. בבחינת ‘דרך ארץ קדמה לתורה’.

את הציציות צריך לחבר אל הכנף, שהיא הקרן שבקצה הבגד. ואף הציצית עצמה בתחילה כרוכה כגדיל, לבטא את הרעיונות הכלליים שבהדרכת התורה, ומהגדיל הם נחלקים לשמונה חוטים (להלן הלכה יא). כלומר, מתוך הרעיונות הכלליים, מתפרטת הדרכת התורה בהדרגה עד לפרטי המצוות וההלכות.

שאלו חכמים (משנת רבי אליעזר יד): מהיכן זכו ישראל לעטר בגדיהם בציצית? והשיבו: משֵם בן נח, שכאשר נח השתכר והתבזה, הלך שם עם יפת אחיו וכיסו את אביהם באופן שלא יתבזה (בראשית ט, כא-כג), ופרע ה’ את שכרו של שם לבניו, “שנתן להן מצוות ציצית, שהיא הוד והדר בעולם הזה ולעולם הבא”. ויפת, שקצת פחות הידר במצווה, הועיל לבניו שיזכו לקבורה ולא יתבזה גופם (ברא”ר לו, ו). ויש אומרים שישראל זכו לציצית בזכות אברהם אבינו, שהציל את אנשי סדום מארבעת המלכים, ויכול היה לקבל את רכושם, אבל בחר שלא ליהנות מרכושם “מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל” (בראשית יד, כג), ובזכות כך זכו בניו לכבוד הגדול של חוטי הציצית (שם וסוטה יז, א).

ב – ארבע כנפות

הבגד שחייב בציצית הוא בגד שיש לו ארבע כנפות, שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”. אבל בגד עגול או משולש, פטור מן הציצית (מנחות מג, ב; שו”ע או”ח י, א). הכנף היא פינה בעלת זוית ישרה בשולי הבגד, ולכן בגד מרובע שחתכו אחת מפינותיו ועשו אותה עגולה, נפטר מציצית, הואיל ואין לו ארבע כנפות (שו”ע י, ט). כדי שהכנף תהפוך לעגולה, צריך שיהיה ניכר לרואים שהיא עגולה ולא מרובעת. יש מצריכים לשם כך שהעיגול יימשך על פני כששה ס”מ לכל צד של הכנף (מור וקציעה שם).

בגד שיש לו חמש כנפות או יותר, חייב בציצית, מפני שבחמש כנפות כלולות גם ארבע כנפות, והכנף הנוספת אינה מבטלת את ארבע הכנפות שעל ידן הבגד חייב בציצית. את הציציות יש להטיל בארבע הכנפות הרחוקות ביותר זו מזו (מנחות מג, ב; שו”ע י, א; מ”ב ב).^[1]

הרוצה להפוך את הגופיה או החולצה לבגד שחייב בציצית, צריך לחתוך את רוב הבגד בשני צדדיו, כך שייווצרו שתי כנפות מקדימה ושתיים מאחור כמו ב’טלית קטן’. מודדים את הבגד מהצד העליון שעל הכתפיים ועד סופו, אם רובו פתוח – הרי זה בגד של ארבע כנפות שחייב בציצית. ואם רובו סתום, ובכלל הסתום מחשיבים גם את השרוולים – אינו נחשב כבגד של ארבע כנפות ופטור מציצית (שו”ע י, ז; מ”ב כה).^[2]

חולצה וחליפה שיש לה צווארון מקופל, אף שעל ידי הצווארון נוצרות לה כעין ארבע כנפות, פטורה מציצית. משום שככלל, בגד שחייב בציצית הוא בגד שיש לו שתי כנפות מקדימה ושתיים מאחורה, מכוונות אלו כנגד אלו, ואילו בבגדים אלו ארבע כנפות מקדימה (רמ”א י, יב). עוד אפשר לבאר, שמטבעו של בגד שכנפותיו משתלשלות כלפי מטה, ולכן זוויות הצווארון שעומדות למעלה לקישוט אינן נחשבות כנף בגד. ואף שיש סוברים שנכון לעגל אחת מהפינות (מ”א י, יג; מ”ב לו), נהגו ישראל להקל בכך בלא פקפוק.^[3]

ג – גודל הבגד

המצווה להטיל ציצית היא בבגד וכסות, כלומר בגד שנועד לכיסוי הגוף, שנאמר (במדבר טו, לח): “עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם”, ונאמר (דברים כב, יב): “עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”.

אמרו חכמים (מנחות מ, ב), שעל מנת שהבד ייחשב כבגד שמכסה את הגוף, צריך שיהיה בו שיעור “שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי”. ‘קטן’ הכוונה כבן תשע, והבגד צריך לכסות את ראשו ואת רוב גופו, כאשר הידיים והרגליים אינן בכלל הגוף. בד בשיעור זה הוא בגד שגדול כבן שלוש עשרה כבר יכול להסתייע בו בלבושו בדרך עראי. ועל כן הוא במעמד של ‘בגד’, וממילא גם אדם בעל גוף גדול שרוצה ללכת בו חייב להטיל בו ציצית. למעשה, לדעת רבים, בגד שאורכו אמה וחצי (כ-70 ס”מ), ורוחבו אמה (כ-46 ס”מ), חייב בציצית בברכה. והמהדרים לוקחים בגד שאורכו שתי אמות (כ-92 ס”מ), ורוחבו אמה (כ-46 ס”מ). טלית בשיעור זה מכסה את רוב גופו של אדם גדול.^[4]

ד – ייעודו של הבגד

צעיף, מצנפת או כאפייה פטורים מציצית, הואיל ונועדו לכיסוי הראש והצוואר, ואילו הבגד שחייב בציצית הוא בגד שנועד לכיסוי הגוף. ואף אם מעת לעת יעטפו בהם את רוב הגוף, כיוון שנועדו לכיסוי הראש או הצוואר, פטורים מציצית (שו”ע י, יא-יב).^[5]

מגבת שיש לה ארבע כנפות, למרות שלעיתים היוצא מהמקלחת מתעטף בה כדי לכסות את עצמו או כדי להתחמם בה, אינה חייבת בציצית, הואיל ולא נועדה לכיסוי הגוף ולכן אינה נחשבת בגד. כיוצא בזה, שכפ”ץ נגד אויב, אפוד נגד קרינה, סינר להגנה מלכלוך בעת עבודה, סינר לצורך תספורת, פטורים מציצית, הואיל ונועדו להגנה מדברים מסוימים, ולכן אינם נחשבים כבגד שנועד להגנה מקור או מחום או לשם כבוד (עי’ באו”ה י, יא, ‘סודר’). כיוצא בזה, המתעטפים בדגל המדינה פטורים מציצית, הואיל והדגל אינו בגד, והם מתעטפים בו לשם הזדהות ולא לשם לבוש וכיסוי כבגד.

בגד הוא הנועד לכסות את האדם בלכתו בביתו ומחוץ לביתו. לפיכך, שמיכות, אף שישנים בהן ביום, פטורות מציצית, הואיל ואינן בגד (מרדכי, שו”ע יח, ב). אמנם היו שחששו שמא שמיכות שישנים בהן גם ביום חייבות בציצית, ולכן הקפידו לעגל אחת מכנפותיהן, ובמיוחד אם הן מצמר (מ”א יח, ג; שועה”ר ה; כה”ח יז). אולם המנהג שלא להחמיר בזה, כי העיקר להלכה ששמיכה אינה בגד ופטורה מציצית (מור וקציעה; א”א בוטשאטש; ערוה”ש יח, ח; ברית כהונה מערכת צ’ יד). וכן דין שמיכה שמתעטפים בה לפעמים על הספה וכדומה (‘כרבולית’), כי היא נועדה לשמש כשמיכה ולא כבגד.

ה – חומר הטלית

נחלקו אמוראים בשאלה, האם כל סוגי הבדים חייבים בציצית מהתורה (מנחות לט, ב). יש אומרים שכל בגד מרובע מכל סוג של בד חייב בציצית מהתורה, שנאמר (במדבר טו, לח): “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם” (רמ”א). ויש אומרים שהואיל ובגדי צמר ופשתן היו הבדים הנפוצים בעבר, כוונת התורה שבדים אלו חייבים בציצית. ותיקנו חכמים שגם בגדים משאר הבדים, כדוגמת כותנה או משי, חייבים בציצית (שו”ע ט, א). למעשה, כדי לקיים את מצוות הציצית מהתורה לכל הדעות, נוהגים להדר שה’טלית גדול’ תהיה מצמר, ויש מהדרים שגם ה’טלית קטן’ שלובשים מתחת לחולצה תהיה מצמר. אולם מי שחם לו ב’טלית קטן’ מצמר, יכול לכתחילה ללבוש ‘טלית קטן’ משאר בדים, שכן גם מצווה שנחלקו אם חיובה מהתורה או מדרבנן, מעלתה גדולה מאוד.^[6]

נוהגים שלא לעשות טלית או חוטי ציצית מפשתן, מחשש שיגיעו לאיסור שעטנז (ראו להלן הלכה יג). אמנם בשעת הצורך, כאשר אין אפשרות לעשות טלית וחוטים מצמר או כותנה וכיוצא בזה, נכון לעשותן מפשתן, תוך הקפדה לעשות גם את הטלית וגם את הפתילים מפשתן (שו”ע ורמ”א ט, ב; ו).^[7]

ו – חומר חוטי הציצית

חוטי ציציות מצמר או מפשתן פוטרים את כל סוגי הבדים, אבל חוטים משאר מינים פוטרים רק את מינם. לדוגמה, חוטי כותנה פוטרים בגד מכותנה ולא בגד מצמר או ממשי, אבל חוטי צמר פוטרים גם בגד מכותנה וממשי (שו”ע ט, ב-ג). כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, אין נוהגים להשתמש בחוטים מפשתן.

יש סוברים שצבע החוטים צריך להיות כצבע הבגד, היינו שאם הבגד לבן יהיו החוטים לבנים, ואם הבגד אדום יהיו אדומים, כי כך הוא נוי המצווה, וכך גם הציצית מ’מין הכנף’. לשיטתם, החוטים הלבנים נקראים לבנים כי בפועל רוב הבגדים היו לבנים, אבל כאשר הבגד צבוע, חוטי ה’לבן’ צריכים להיות בצבע הבגד (רש”י, רמב”ם, שו”ע ט, ה). מנגד, יש סוברים שגם כאשר הבגד צבוע, אפשר לעשות לו חוטים בצבע לבן (סמ”ג, רשב”א ותה”ד), ויש אומרים שצריך לעשות לו חוטים לבנים (בעל העיטור ורמ”א). כדי לצאת מן הספק, עדיף לעשות את הבגד לבן, וכך לכל הדעות יעשו לו חוטים לבנים. ואף ישנה מעלה בכך, מפני שהלבן רומז למידת החסד. גם כאשר יש בבגד פסים שחורים או כחולים כמקובל, הוא נחשב על פי רובו כבגד לבן, ובפרט שהכנף עצמה לבנה.^[8]

ז – בגד מעור וחוטים סינטטיים

בגד עור פטור מציצית, מפני שאינו נעשה על ידי אריגת חוטים כדרך הבגדים, אלא עשוי יחידה אחת (שו”ע י, ד; לבוש, שועה”ר). וכן יריעת ניילון או פלסטיק שעושים ממנה כעין בגד שנועד להגן על פועלים בעבודתם, פטורה מציצית, הואיל ואינה עשויה מחוטים.

יש אומרים שגם בגד שעשוי מחוטים סינטטיים פטור מציצית (אג”מ או”ח ב, א). אולם לדעת רוב האחרונים הוא חייב בציצית, כי אין הבדל בין בגד שעשוי מחוטים טבעיים לבגד שעשוי מחוטים סינטטיים, אלא כל שהוא עשוי מחוטים חייב בציצית (הר צבי או”ח א, ט). אלא שמחמת הספק היו שהורו שלא לברך על ציצית שבבגד זה (ציץ אליעזר יב, ג). אמנם דבריהם נאמרו על החוטים הסינטטיים שהיו בעבר שאיכותם היתה גרועה, שלא חיממו היטב בחורף והזיעו בהם בקיץ, ורק מפני מחירם הנמוך השתמשו בהם להכנת בגדים זולים. אולם במשך השנים, איכות החוטים הסינטטיים השתפרה להפליא, וכיום מכינים מהם בגדים איכותיים, שלעיתים אף נחשבים טובים מבגדים מחוטים טבעיים. לכן יש לברך על טלית מחוטים סינטטיים (כדוגמת דרייפיט).^[9]

ח – הכנת חוטי הציצית לשם מצווה

הכנת החוטים לציצית צריכה להיעשות לשם מצוות ציצית, שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ”, דרשו חכמים: “לָּךְ – לשם חובך” (סוכה ט, א). מלאכת הכנת חוטי הציצית מורכבת משלושה שלבים: א) ניפוץ, שהוא סירוק הצמר הסבוך וריכוכו. ב) טוויה, שבה מפתלים ומסובבים את סיבי הצמר סביב עצמם עד שהם נהפכים לחוט. ג) שזירה, בה נוטלים לפחות שני חוטים ושוזרים אותם יחד כדי לחזק את החוט ולאזנו. הן לפני הטוויה והן לפני השזירה צריך לומר “לשם מצוות ציצית”, ולכתחילה טוב לומר זאת גם לפני הניפוץ. אמירה זו מועילה למשך כל אותו שלב, גם אם יימשך כמה ימים.

טווה את החוטים שלא לשמה – החוטים פסולים, הואיל והטוויה היא עיקר עשיית החוטים. שזר את החוטים שלא לשמה – בשעת הדחק הציצית כשרה ואף מברכים עליה, הואיל וגם בלא שזירה החוט קיים.^[10]

ט – נשים, נוכרים ומכונה בהכנת החוטים וקשירתם

כל המלאכות שצריכות כוונה בהכנת החוטים, צריכות להיעשות על ידי ישראל, כי על ישראל, בין גברים ובין נשים, סומכים שיכוונו לשם המצווה (שו”ע יא, ב).

בדורות האחרונים התעוררה שאלה, האם אפשר להכין את חוטי הציצית על ידי מכונה כאשר מפעילים אותה לשם המצווה. לדעת רוב האחרונים חוטי המכונה כשרים לציצית, משום שאין צורך שהמלאכה תיעשה על ידי אדם אלא רק שתהיה בכוונה, וכיוון שיהודי הפעיל את המכונה בכוונה לשם מצוות ציצית, כל הפעולה הנמשכת מכך נחשבת בכוונה. ויש אוסרים, מפני שלדעתם כל מלאכת עשיית החוטים צריכה להיעשות על ידי אדם ובכוונה, ומה שהמכונה עושה אינו מעשה אדם ואינו בכוונה.

למעשה, נכון להדר לקיים את המצווה בציציות שנעשו ביד, שהכוונה בהן שלימה ומהודרת, ויוצאים בהן לכל הדעות, אולם גם ציציות מכונה כשרות, ואף אפשר לברך עליהן. וזאת בתנאי שהמכונה הופעלה לשם מצוות ציצית.^[11]

הטלת חוטי הציצית בבגד וקשירתם בגדיל צריכות להיעשות על ידי ישראל ולא על ידי נוכרי, שנאמר (במדבר טו, לח): “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת”, דרשו חכמים (מנחות מב, א): “בני ישראל יעשו ולא נוכרים יעשו” (שו”ע יד, א).

לדעת רוב הפוסקים, כשם שנשים כשרות להכנת חוטי הציצית כך כשרות להטלתן ולקשירתן (שו”ע יד, א). ויש מחמירים, מתוך שסוברים שרק מי שחייב בציצית כשר לכך. לכתחילה מחמירים להטיל ולקשור את חוטי הציציות על ידי זכרים בני מצווה (רמ”א).^[12]

י – הטלת הציציות בבגד

בכל אחת מארבע כנפות הטלית צריך להטיל ציציות. למדו חכמים שמצוות התורה שבכל כנף יקשרו ארבעה חוטים (מנחות מב, א; שו”ע יא, יב).

חיבור החוטים לטלית נעשה על ידי הכנסת ארבעת החוטים לנקב שבכנף הבגד, וכאשר הם יוצאים מצידו השני של הנקב הם נעשים כפולים, כך שבפועל יש בציצית שמונה חוטים.

יש אומרים שהטלת הציציות וקשירתן אינה צריכה כוונה, אלא די בכך שיהודי יעשה אותן (רמב”ם), ויש אומרים שהיא צריכה כוונה לשם מצוות ציצית, וכך נוהגים (שו”ע יד, ב). בפועל, כל יהודי שמטיל ציציות בארבע כנפות הבגד עושה זאת לשם המצווה, אמנם ההידור הוא לומר במפורש לפני תחילת הטלת הציציות לכנף הראשונה: “הנני קושר את הציצית לשם מצווה” (עי’ באו”ה ‘בלא כונה’).

היה בגד בעל שלוש כנפות וכנף רביעית עגולה, והטיל ציציות בשלוש כנפותיו ואחר כך הוסיף לו על ידי תפירה או על ידי גזירה כנף רביעית והטיל בה ציצית – פסול. מפני שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ”, ודרשו חכמים: “תַּעֲשֶׂה – ולא מן העשוי”. כלומר, עשיית הציצית למצוותה צריכה להתקיים על ידי קשירת החוטים לבגד, ולא כתוצאה של פעולה אחרת בבגד או בחוטים. לפיכך, צריך להתיר את הציציות שבשלוש כנפותיה, ולאחר שהבגד יהיה מרובע ויתחייב בציצית יקשור ציציות בארבע כנפותיו (מנחות מ, ב).

הנקב שמשחילים בו את החוטים צריך להיות במרחק של כ-5 ס”מ משפת הבגד – לא יותר משלוש אצבעות (5.7 ס”מ), ולא פחות מ’קשר גוּדל’ (3.6 ס”מ), שנאמר (במדבר טו, לח): “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם”. אם יהיה קרוב מדי לשפת הבגד – יהיה מתחת לכנף, ואם יהיה רחוק מדי – יהיה בבגד עצמו ולא על הכנף (מנחות מב, א; שו”ע יא, ט-י).^[13]

יא – הגדיל והפתילים

מצווה לקשור את חוטי הציצית באופן שבתחילה חוטי הציצית כרוכים וקשורים כגדיל, שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ”. ומתוך הגדיל נמשכים פתילי הציצית כענפים, באופן שהחוטים נפרדים זה מזה, שנאמר (במדבר טו, לח): “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל” (מנחות לט ב).

מהתורה אין שיעור לאורך חוטי הציצית, וכל שיש גדיל וענף (חוטים נפרדים) – כשר. לפיכך, כדי לקיים את המצווה מהתורה, יש להכניס לנקב שבכנף הטלית ארבעה חוטים עד מחציתם, כך שמכל צד של הנקב יצאו ארבעה חוטים, לקשור את הארבעה עם הארבעה בקשר כפול, ליטול את אחד החוטים ולכורכו סביב שאר החוטים לפחות שלוש כריכות, שביחד הן נחשבות ‘חוליה’, ולקשור שוב את החוטים יחד, כדי שהכריכות לא ייפרדו. משם ואילך חוטי הציצית נפרדים. אמנם כדי לקיים את המצווה כראוי, הורו חכמים לעשות את הגדיל עם יותר כריכות ויותר קשרים, ועוד אמרו חכמים (מנחות לט, א) שלכתחילה יעשו שליש מהציצית גדיל ושני שליש ענף, היינו חוטים, שכך הוא נוי הציצית. ונוהגים שאורך הגדיל והענף יחד לפחות כ-24 ס”מ. ורבים נוהגים להדר בהארכת הציציות, וכיוון שמספר הכריכות שבגדיל מדויק, פעמים רבות יוצא שהחוטים הרבה יותר משני שליש.^[14]

המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז וספרד, שהגדיל מורכב מחמישה קשרים, כל קשר כפול, כדי שיחזיק מעמד. בין חמשת הקשרים כורכים ארבע חוליות, כלומר ארבע סדרות של כריכות. לאחר הקשר הראשון, בחוליה הראשונה, כורכים סדרה של שבע כריכות, לאחר הקשר השני כורכים שמונה כריכות, לאחר השלישי אחת עשרה כריכות, ולאחר הרביעי שלוש עשרה כריכות, ולאחריהן קושרים את הקשר החמישי. סך כל הכריכות 39, שהן גימטריה של שם ‘הויה’ (26) ו’אחד’ (13) (ראב”ד, רב נטרונאי גאון, שו”ע יא, יד; מ”ב ע; בא”ח לך לך א). למנהג יוצאי תימן על פי הרמב”ם (ציצית א, ז-ח; שו”ת קלח), הגדיל מורכב משבע או שלוש עשרה חוליות שבכל אחת שלוש כריכות, ובין חוליה לחוליה רווח, והקשירה על ידי ליפוף חוט השמש תחת הכריכות בכל חוליה.^[15]

יב – ציצית שחוטיה נקרעו

אם נחתך אחד החוטים במקום שבו הגדיל מתחבר לבגד, הציצית פסולה, הואיל והחוט החתוך נפסל לחלוטין (מ”ב יב, יג).

אם לאחר שהציציות נקשרו בבגד כהלכה, נקרעו כל החוטים היוצאים מהגדיל ונותר מהם שיעור ‘כדי עניבה’, היינו שיעור שניתן לענוב בו את כל החוטים שנפסקו, שהוא לכל היותר 3.8 ס”מ, הציצית עדיין כשרה.

אם חוט אחד נקרע עד הגדיל – כשרה. אבל אם שני חוטים נקרעו עד הגדיל – פסולה, שמא שני חוטים אלו שייכים לחוט אחד, ונמצא שמאותו חוט שנחתכו שני קצותיו לא נותר אפילו ‘כדי עניבה’ (שו”ע יב, א-ג).

אך אם הקפידו לקשור את החוטים באופן שיהיו ארבעת החוטים היוצאים מצד אחד נקשרים תמיד יחד אל מול ארבעת החוטים היוצאים מהצד השני – גם אם כל הארבעה שבצד אחד נקרעו עד הגדיל, ובצד השני נותר מהחוטים כשיעור ‘כדי עניבה’ בלבד – הציצית כשרה. הואיל ומכל אחד מארבעת החוטים נותר שיעור ‘כדי עניבה’.^[16]

יג – מצוות התכלת

מצוות הציצית שיהיו חוטי הציצית מלבן ומתכלת, שנאמר (במדבר טו, לח): “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (מחוטים לבנים) עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת”. חוטי הלבן הם חוטים לבנים משום שאין צובעים אותם, וחוטי התכלת הם חוטי צמר צבועים בתכלת. אמרו חכמים (מנחות מד, א), שהפיקו את התכלת מחילזון ש”גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת – לפיכך דמיו יקרים (מחירו יקר)”. אמרו חכמים שבדיעבד “התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת” (מנחות לח, א). לפיכך, אם קשר ארבעה חוטי לבן בלבד או ארבעה חוטי תכלת בלבד, קיים את המצווה.

אף שאסרה התורה שעטנז, היינו בגד המשלב צמר ופשתים, בציצית התירה זאת. שכן כל החוטים הנצבעים היו מצמר, מפני שהצמר קולט יפה את הצבע, נמצא שאם הבגד היה מפשתן, מצווה להטיל בו חוטי תכלת מצמר. למדו זאת חכמים מסמיכות הפסוקים, שנאמר (דברים כב, יא-יב): “לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים (ציצית) תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”. כלומר, אף ששעטנז אסור, לשם מצוות ציצית הוא מותר (יבמות ד, א-ב). אמנם למעשה, גזרו חכמים שלא להטיל חוטי תכלת מצמר בבגד פשתן, שמא יטילו ציצית ב’כסות לילה’ שפטורה מציצית ויעברו באיסור שעטנז (מנחות מ, א-ב; לעיל הלכה ה, הערה 7).

צבע הלבן מבטא את החסד ואת ההנהגה האלוהית העליונה, ואילו צבע התכלת מבטא את הדין המתגלה בעולם. תכלת לשון כילוי, וכפי שאמרו חכמים (ספרי פרשת שלח קטו): “למה נקרא שמה תכלת? על שם שנתכַּלו המצריים בבכוריהם… דבר אחר, על שם שֶׁכָּלוּ המצרים בים”. לכן בפרשת ציצית נזכרה יציאת מצרים, שביציאת מצרים התגלתה הנהגתו של ה’ בעולם, שמשגיח על עולמו ומעניש את החוטאים.

צבע התכלת גם דומה לים שעל ידו התגלתה הנהגת ה’ בעולם באופן המובהק ביותר, שישראל עברו בו וניצלו והמצרים טבעו והתכלו. וכן אמרו חכמים: “מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י): “וַיִּרְאוּ אֵת אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר”, ונאמר (יחזקאל א, כו): “כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא” (מנחות מג, ב; חולין פט, א). כלומר דרך ההתבוננות בים אפשר לעלות ולהתבונן בהנהגת ה’ בעולם.

עוד רמוז במילה ‘תכלת’ – תכלית, וכפי שאמרו בזוהר (ח”ג קעה, ב): “תכלת – תכלית דכולא”, ועל כן התכלת כנגד ספירת ה’מלכות’, שכל הגוונים של עשר הספירות כלולים בה. וממילא על ידה מתגלה הנהגת ה’ בעולם, בענישת החוטאים ובמתן שכר לצדיקים.

הציצית עשויה מארבעה חוטים שנכפלים לשמונה. יש אומרים שמתוך ארבעת החוטים צריך שיהיו שניים לבנים ושניים תכלת (רש”י ותוספות). ויש אומרים שלושה לבנים ואחד תכלת (ראב”ד). ויש אומרים שתפקידו של התכלת ללפף את הגדיל, ולשם כך צריך חצי חוט, כלומר אחד משמונה (רמב”ם).

אמרו חכמים (מנחות לט, א), שצריך להתחיל לכרוך את הכריכות בחוט לבן, ואח”כ לשלב כריכות בתכלת, ולסיים את הכריכות בלבן, משום שהלבן מקודש יותר ו”מעלין בקודש ולא מורידין”.^[17]

יד – ביטול התכלת והחיפוש אחריה

את התכלת ייצרו בחופי הארץ הצפוניים מחלזונות מסוימים שחיים בים. כאשר היישוב בארץ התדלדל, נעשה קשה להשיג תכלת. בימי התלמוד עוד היו שקיימו את מצוות התכלת, אולם בימי הגאונים כבר לא יכלו להשיג את צבע התכלת, והיו קושרים את הציצית בחוטים לבנים בלבד.^[18]

כפי הנראה, מספר גורמים הובילו לביטול התכלת מישראל. ראשית, היו תקופות שבהן המלכות גזרה גזירות כנגד הפקת התכלת. שנית, בעקבות שלטון ביזנטיון והכיבוש הערבי, היישוב היהודי בארץ הלך והתדלדל עד שכבר לא נמצאו יהודים שיעסקו בהפקת התכלת. ולייצרו על ידי נוכרים לא יכלו, מפני שצביעת הצמר בתכלת צריכה להיעשות ‘לשמה’. שלישית, בעקבות הכיבוש הערבי, ארץ ישראל וסביבתה שקעו בהדרגה לעוני, וכבר לא נמצאו מבני העמים דורשים רבים לצבע התכלת היקר. כך נשתכחו החלזונות והדרך שהפיקו מהם תכלת למשך יותר מאלף שנה.

אפשר אולי לומר, שבעת שישראל ישבו בארצם ובית המקדש עמד על מכונו והשכינה שרתה בישראל, הנהגתו של ה’ התגלתה בעולם, להיטיב לצדיקים ולהעניש את הרשעים, והדבר בא לידי ביטוי בפתיל התכלת שבציצית המבטא את הדין. אולם לאחר שבית המקדש נחרב וישראל גלו מעל אדמתם, הנהגת ה’ אינה מתגלה בעולם הזה, והתכלת נתבטלה. אולם בעולם הנצח, ערך האמונה והמצוות נשאר על מקומו, וה’ ברוב רחמיו וחסדיו משגיח בסתר על עמו, לקדמם לקראת גאולתם, וכנגד זה ישראל מקיימים את מצוות הציצית בחוטי לבן בלבד. וככל שיחזרו ישראל לארצם והשכינה תחזור לשכון בתוכם, יחזרו לשלב פתילי תכלת בציציות.

לפני כמאה ושמונים שנה החלו רבנים ומדענים לתור אחר התכלת. בשנת תרמ”ז, הרבי מראדזין, הרב גרשון חנוך ליינר, החל להפיץ את עמדתו כי התכלת הופקה מדג ‘דיונון הרוקחים’, ובשנת תרמ”ח החל לצבוע ממנו פתילי תכלת, וחסידיו נהגו ללכת בהם. אולם קושיות רבות ישנן על הזיהוי שלו: ראשית, דג הדיונון שונה מאוד מתיאור חכמים את החילזון. שנית, צבעו נוטה לשחור ולא כחול, ורק בעזרת רכיבים כימיים שהוסיפו לדם הדיונון הוא נעשה כחול, ורכיבים אלו יכולים לצבוע בכחול גם חומרים אחרים. שלישית, צבע זה דוהה באופן טבעי או על ידי כביסה, שלא כמו התכלת שעל פי המסורת צִבעה היה עמיד.

הרב הרצוג סבר שהתכלת הופק מחילזון ה’ינטינה’, אולם גם על הצעתו קשה, מפני שצבע ה’ינטינה’ אינו נקלט יפה בצמר. בנוסף, לא נמצאו תימוכין ארכיאולוגיים או היסטוריים לייצור תכלת ממנו.^[19]

טו – הזיהוי כ’ארגמון קהה קוצים’

בעשרות השנים האחרונות החלו להצטבר ראיות שצבע התכלת הופק מחילזון שחי בתוך קונכייה ושמו ‘ארגמון קהה קוצים’, אשר שימש בעבר להפקת צבע ארגמן (סגול-אדמדם), ועל ידי חשיפתו לשמש בתהליך הכנת הצבע הוא הופך לכחול. ראשית, תכונותיו מתאימות באופן כללי לתיאור חכמים (מנחות מד, א) אודות החילזון שממנו הפיקו את התכלת. ‘גופו דומה לים’, כי מצטברים על קונכייתו יצורים זעירים שמשווים לו מראה אפור כחלחל. ‘ברייתו דומה לדג’, שהוא חי בים. ‘עולה אחד לשבעים שנה’, שקשה להשיגו ואחת לכמה שנים מתחוללת תופעה אקלימית מיוחדת שגורמת לפרטים רבים שלו לצוף על פני הים. ‘בדמו צובעים תכלת’, מנוזל שקיים בגופו מייצרים תכלת. עוד אמרו חכמים, שנוטלים ממנו את הדם בעודו חי (שבת עה, א), ואכן אם יעבור זמן ממיתתו לא יוכלו להפיק ממנו צבע. שנית, באזור שבין חיפה לצור, שאמרו חכמים שבו ייצרו את התכלת, נמצאו שרידים ארכיאולוגיים רבים של ייצור צבע בכמויות גדולות מ’ארגמון קהה קוצים’. ומסתבר שהוא היה הצבע המלכותי שבו השתמשו בימי קדם להפקת צבעי ארגמן וכחול, ואותו צוותה התורה להטיל בציצית. ועוד, הואיל ולא מצאנו שחכמים הזהירו מפני זיוף אלא מ’קלא אילן’, משמע שלא היה עוד חילזון שיכלו להפיק ממנו תכלת.

מנגד, יש סוברים ש’ארגמון קהה קוצים’ אינו החילזון שממנו הפיקו את התכלת. ראשית, צבעו העיקרי הוא ארגמן ולא כחול, ולכך שימש ברחבי האימפריה הרומית והביזנטית, ורק על ידי חשיפה לשמש בתוספת חומר כימי שמסייע לקליטת הצבע, ניתן לצבוע ביעילות בצבע כחול. שנית, הוא אינו תואם לתיאורם המדויק של חכמים. גופו אינו דומה לים אלא צבעו שקוף-אפור כחילזון. הוא לא דג אלא רכיכה בעלת קונכייה. הוא לא עולה אחת לשבעים שנה אלא ניתן למוצאו תמיד. אין צובעים בדמו אלא בנוזל שמפיקים מבלוטה שבגופו.

בנוסף, כפי הנראה המשיכו לייצר צבע מ’ארגמון קהה קוצים’ גם בימי תקופת הראשונים, לאחר שהגאונים והראשונים כתבו שהתכלת נעלמה מאיתנו, ומכך שלא ייצרו תכלת לציצית משמע שחילזון זה אינו החילזון שממנו היו מפיקים תכלת.^[20]

בנוסף, ישנו ספק מהו צבע התכלת. רבים סוברים שהוא כחול כהה, אולם יש סוברים שהוא כחול בהיר, טורקיז או אף סגול. וממילא ספק האם הצבע היוצא מ’ארגמון קהה קוצים’, שהוא כחול כהה, הוא הצבע הנכון להלכה.^[21]

טז – הוויכוח להלכה

יש סוברים שכבר התברר שמ’ארגמון קהה קוצים’ הפיקו את התכלת, ועל כן חובה לצבוע בו פתילי תכלת לציצית. ואף לטוענים שהזיהוי אינו מוחלט, עלינו לנהוג לפי מיטב הנתונים שבידינו, ועל כן חובה להטיל בציצית תכלת מ’ארגמון קהה קוצים’. בנוסף, כיוון שמדובר במצווה מהתורה, במצב של ספק יש להחמיר. ואף אם יתברר שהזיהוי מוטעה, מכיוון שאין איסור לצבוע את חוטי הלבן בצבעים שונים, לכל היותר ייחשבו חוטי תכלת אלו כחוטי לבן שנצבעו בצבעים שונים. בנוסף, יש סוברים שהמצווה אינה להטיל תכלת שיוצאת מדם חילזון מסוים דווקא, אלא העיקר שיהיה צבע תכלת עמיד, ואמנם בעבר הדרך היחידה להפקתו היתה על ידי חילזון מסוים, אבל מצד הדין כל צבע כחול עמיד כשר לתכלת הציצית (תפארת ישראל, ראו לעיל הערה 19).

מנגד, יש סוברים שקיימים ספקות גדולים על זיהוי התכלת כמופק מ’ארגמון קהה קוצים’, ועל כן אין מצווה להטילו בציצית. יתר על כן, רבים סוברים שבלא מסורת אודות התכלת והדרכים לבדיקתה, גם אם ייראה שלפי רוב הסיכויים נמצאה התכלת, אין אפשרות לחייב להשתמש בה. ואף אין זה נחשב כספק תורה שיש להחמיר בו, שהואיל ויותר מאלף שנה הוחזק בישראל שהתכלת אבדה, בלא ודאות לא ניתן להחזיר את המצווה לקדמותה. לפיכך, רק כשנדע בוודאות מהי התכלת, או לחילופין הסנהדרין תכריע שכך צריך לקיים את המצווה, יהיה חיוב להטיל תכלת בציצית.^[22]

בנוסף, בעקבות אובדן מסורת הטלת התכלת בציצית ישנם מחלוקות וספקות שאין בידינו אפשרות להכריע בהם: א) כמה חוטי תכלת צריך להטיל בציצית (לעיל הערה 17). ב) האם מותר בעת הפקת התכלת להוסיף על דם החילזון חומרים נוספים (לעיל הערה 19). ג) מהו גוון התכלת – כחול כהה, כחול בהיר, טורקיז או אף סגול (לעיל הערה 21). וכל זמן שלא תהיה הכרעה ברורה בסוגיות אלה, אין אפשרות לטעון שחובה להטיל תכלת בציצית.

ואחר שלדעתם אין חובה להטיל תכלת, רבים מהם סוברים שיש להימנע מכך, כי צריך להיזהר שלא להשריש בעם ישראל זיהוי מסופק של מצווה. עוד טענו, שההולכים בתכלת נראים כמתייהרים על זקני הרבנים שאינם נוהגים כן. עוד טענו, שיש לחוש לדעת הסוברים שלכתחילה צבע הפתילים צריך להיות כצבע הבגד, ואסור לצובעם בצבעים אחרים (לעיל בהערה 8). ועוד, יתכן שאם רבים ילכו בתכלת, מבין הציבור הרחב שרגיל ללכת בחוטי לבן בלבד, כפי המנהג הרווח, יהיו אנשים שיחשבו שאין ערך בכך וייחלשו בקיום מצוות הציצית. כמו כן, יש חשש שמפאת המחיר הגבוה של התכלת, אם יסברו שחייבים להטיל תכלת, יהיו שיעדיפו למעט בלבישת בגד של ארבע כנפות, ובמיוחד ילדים ונערים שלעיתים ציציותיהם נקרעות. וכבר עדיף שכולם יקיימו תמיד את המצווה בלבן מאשר יהדרו לעיתים בתכלת.

יז – סיכום למעשה

לפי הנראה כיום, רוב הסיכויים שצבע התכלת שבציצית הופק מ’ארגמון קהה קוצים’, אך כיוון שאין בכך ודאות, בלא הוראה מוסכמת של רוב מניין ורוב בניין של חכמי ישראל, אין חובה לשלב פתילי תכלת בציצית. וזאת משום שהתורה מתקיימת על פי הוראת חכמי ישראל, וכאשר מסורת התכלת נפסקה, לא ניתן להחזירה כחיוב או אף כ’ספק חיוב’ בלא הכרעת הסנהדרין או הסכמת רוב מניין ורוב בניין של חכמי ישראל.^[23]

אמנם כיוון שמסתבר שזו התכלת שבה הלכו אבותינו, יש מעלה בהטלת פתילי תכלת בציצית. ואין לחשוש ליוהרה אחר שכבר עשרות אלפים נוהגים בכך. אמנם מי שאביו או רבו מקפיד עליו שלא ילך בתכלת, עדיף שישמע בקולו ויקיים בכך את מצוות התורה לכבדו – מאשר יהדר בהטלת התכלת.

בנוסף, נכון למי שמהדר להטיל תכלת, שידגיש שהוא עושה זאת בלי נדר, ואף ראוי שיתעטף לעיתים בטלית של לבן. באופן זה לא יחדש חיוב בלא הוראת כלל החכמים. ובאופן זה גם החשש שיהיו אנשים שיחלשו בקיום המצווה פוחת, שכן בכל עת שיהיה קשה להטיל תכלת, יקיימו ברצון את המצווה בלבן. לדוגמה, ילדים ונערים שציציותיהם נוטות להיקרע, יוכלו ללכת לכתחילה בלבן. וכן חיילים שצריכים להחליף תדיר את ‘הטלית קטן’ שלהם, יוכלו ללכת לכתחילה בלבן.

אם לא יקום ערעור על דרך הפקת התכלת מ’ארגמון קהה קוצים’, המנהג ללכת בתכלת זו ילך ויתפשט עד שיהפוך למנהג שנכון לקיימו. ואם ימשיכו להתחזק בו, יהפוך למנהג מחייב בקהילות רבות, עד שבהדרגה, יתכן שגם בלא החלטת סנהדרין, על פי ‘קבלת האומה’ וחכמיה, תחזור מצוות התורה להתקיים בתכלת זו, ותהיה חובה מהתורה לשלב אותה בציצית.