הבגד שחייב בציצית הוא בגד שיש לו ארבע כנפות, שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”. אבל בגד עגול או משולש, פטור מן הציצית (מנחות מג, ב; שו”ע או”ח י, א). הכנף היא פינה בעלת זוית ישרה בשולי הבגד, ולכן בגד מרובע שחתכו אחת מפינותיו ועשו אותה עגולה, נפטר מציצית, הואיל ואין לו ארבע כנפות (שו”ע י, ט). כדי שהכנף תהפוך לעגולה, צריך שיהיה ניכר לרואים שהיא עגולה ולא מרובעת. יש מצריכים לשם כך שהעיגול יימשך על פני כששה ס”מ לכל צד של הכנף (מור וקציעה שם).
בגד שיש לו חמש כנפות או יותר, חייב בציצית, מפני שבחמש כנפות כלולות גם ארבע כנפות, והכנף הנוספת אינה מבטלת את ארבע הכנפות שעל ידן הבגד חייב בציצית. את הציציות יש להטיל בארבע הכנפות הרחוקות ביותר זו מזו (מנחות מג, ב; שו”ע י, א; מ”ב ב).[1]
הרוצה להפוך את הגופיה או החולצה לבגד שחייב בציצית, צריך לחתוך את רוב הבגד בשני צדדיו, כך שייווצרו שתי כנפות מקדימה ושתיים מאחור כמו ב’טלית קטן’. מודדים את הבגד מהצד העליון שעל הכתפיים ועד סופו, אם רובו פתוח – הרי זה בגד של ארבע כנפות שחייב בציצית. ואם רובו סתום, ובכלל הסתום מחשיבים גם את השרוולים – אינו נחשב כבגד של ארבע כנפות ופטור מציצית (שו”ע י, ז; מ”ב כה).[2]
חולצה וחליפה שיש לה צווארון מקופל, אף שעל ידי הצווארון נוצרות לה כעין ארבע כנפות, פטורה מציצית. משום שככלל, בגד שחייב בציצית הוא בגד שיש לו שתי כנפות מקדימה ושתיים מאחורה, מכוונות אלו כנגד אלו, ואילו בבגדים אלו ארבע כנפות מקדימה (רמ”א י, יב). עוד אפשר לבאר, שמטבעו של בגד שכנפותיו משתלשלות כלפי מטה, ולכן זוויות הצווארון שעומדות למעלה לקישוט אינן נחשבות כנף בגד. ואף שיש סוברים שנכון לעגל אחת מהפינות (מ”א י, יג; מ”ב לו), נהגו ישראל להקל בכך בלא פקפוק.[3]
[2]. מהרשב”א (א, תלד), עולה שרק טלית שכולה פתוחה חייבת בציצית. אולם למהרי”ק (קמח), כל הראשונים ובכללם הרשב”א, סוברים שגם אם הבגד תפור למעלה כגופיה וחולצה, אם רובו פתוח, נחשב שיש לו ארבע כנפות וחייב בציצית. וכן פסק שו”ע (י, יב). וכן הסכימו האחרונים. על סמך זה החלו לייצר גופיות שרובן פתוח, כדי לשלב את הציצית בבגד שממילא לובשים, וכדי לעודד אנשים נוספים לקיים את המצווה. בהמשך החלו לייצר ‘חולצית’ שיש לה גם שרוולים, והיא פתוחה ברובה, ויש לה כפתורי תיק-תק שסוגרים אותה כדי שתוכל לשמש כחולצה. אמנם לשו”ת בנין אב (ה, ד), יש לחשוש לדעת הרשב”א (ולא כהבנת מהרי”ק), ומחמת הספק אין לברך עליה, וממילא אין לייצר אותה. לדעתו גם מי שלא חושש לדעת הרשב”א, צריך להימנע מלהתקין לבגד זה כפתורים, משום שלדעת הלבוש, מ”א (י, יב), ושועה”ר יח, אסור לעשות לבגד שרובו פתוח קרסים לסוגרו, אפילו אינם מהודקים, משום ‘מראית עין’, שייראה כאילו הטיל ציציות בבגד שאין לו ארבע כנפות. מנגד, כתב הרב אליהו (מאמר מרדכי א, א), שכל עוד ניכר לרואים שרוב הבגד פתוח, והוא נסגר על ידי כפתורים או רוכסן, אין לחשוש למראית עין. ע”כ. ונראה שכיום אף הלבוש ודעימיה יסכימו לכך, שכן כל הרואה בגדים אלו מבין שיוצרו במיוחד לשם ציצית, וממילא מבין שהם פתוחים ברובם.
[3]. עוד שאלו על מעיל ה’פראק’, המצוי אצל רבנים ודיינים, שיש לו שסע גדול מאחור, עד שרובו פתוח, ונמצא אם כן שיש לו שתי כנפות מקדימה ושתיים מאחור. יש אומרים שהואיל וצורתו כבגד סגור ולא כטלית שחציה פתוחה (כדוגמת גופיית ציצית), הוא פטור מציצית (ערוה”ש י, טז-יט). ויש אומרים שהוא אכן חייב בציצית, אבל אם יעגלו את אחת הכנפות יהיה פטור (עי’ מ”ב י, לו). וכן נוהגים, לעגל את אחת הפינות שמאחור.
