יש סוברים שכבר התברר שמ’ארגמון קהה קוצים’ הפיקו את התכלת, ועל כן חובה לצבוע בו פתילי תכלת לציצית. ואף לטוענים שהזיהוי אינו מוחלט, עלינו לנהוג לפי מיטב הנתונים שבידינו, ועל כן חובה להטיל בציצית תכלת מ’ארגמון קהה קוצים’. בנוסף, כיוון שמדובר במצווה מהתורה, במצב של ספק יש להחמיר. ואף אם יתברר שהזיהוי מוטעה, מכיוון שאין איסור לצבוע את חוטי הלבן בצבעים שונים, לכל היותר ייחשבו חוטי תכלת אלו כחוטי לבן שנצבעו בצבעים שונים. בנוסף, יש סוברים שהמצווה אינה להטיל תכלת שיוצאת מדם חילזון מסוים דווקא, אלא העיקר שיהיה צבע תכלת עמיד, ואמנם בעבר הדרך היחידה להפקתו היתה על ידי חילזון מסוים, אבל מצד הדין כל צבע כחול עמיד כשר לתכלת הציצית (תפארת ישראל, ראו לעיל הערה 19).
מנגד, יש סוברים שקיימים ספקות גדולים על זיהוי התכלת כמופק מ’ארגמון קהה קוצים’, ועל כן אין מצווה להטילו בציצית. יתר על כן, רבים סוברים שבלא מסורת אודות התכלת והדרכים לבדיקתה, גם אם ייראה שלפי רוב הסיכויים נמצאה התכלת, אין אפשרות לחייב להשתמש בה. ואף אין זה נחשב כספק תורה שיש להחמיר בו, שהואיל ויותר מאלף שנה הוחזק בישראל שהתכלת אבדה, בלא ודאות לא ניתן להחזיר את המצווה לקדמותה. לפיכך, רק כשנדע בוודאות מהי התכלת, או לחילופין הסנהדרין תכריע שכך צריך לקיים את המצווה, יהיה חיוב להטיל תכלת בציצית.[22]
בנוסף, בעקבות אובדן מסורת הטלת התכלת בציצית ישנם מחלוקות וספקות שאין בידינו אפשרות להכריע בהם: א) כמה חוטי תכלת צריך להטיל בציצית (לעיל הערה 17). ב) האם מותר בעת הפקת התכלת להוסיף על דם החילזון חומרים נוספים (לעיל הערה 19). ג) מהו גוון התכלת – כחול כהה, כחול בהיר, טורקיז או אף סגול (לעיל הערה 21). וכל זמן שלא תהיה הכרעה ברורה בסוגיות אלה, אין אפשרות לטעון שחובה להטיל תכלת בציצית.
ואחר שלדעתם אין חובה להטיל תכלת, רבים מהם סוברים שיש להימנע מכך, כי צריך להיזהר שלא להשריש בעם ישראל זיהוי מסופק של מצווה. עוד טענו, שההולכים בתכלת נראים כמתייהרים על זקני הרבנים שאינם נוהגים כן. עוד טענו, שיש לחוש לדעת הסוברים שלכתחילה צבע הפתילים צריך להיות כצבע הבגד, ואסור לצובעם בצבעים אחרים (לעיל בהערה 8). ועוד, יתכן שאם רבים ילכו בתכלת, מבין הציבור הרחב שרגיל ללכת בחוטי לבן בלבד, כפי המנהג הרווח, יהיו אנשים שיחשבו שאין ערך בכך וייחלשו בקיום מצוות הציצית. כמו כן, יש חשש שמפאת המחיר הגבוה של התכלת, אם יסברו שחייבים להטיל תכלת, יהיו שיעדיפו למעט בלבישת בגד של ארבע כנפות, ובמיוחד ילדים ונערים שלעיתים ציציותיהם נקרעות. וכבר עדיף שכולם יקיימו תמיד את המצווה בלבן מאשר יהדרו לעיתים בתכלת.
מנגד, הסוברים שאין להטיל תכלת משיבים שכל קיום המצוות הוא על פי המסורת, וכיוון שהתבטלה המסורת אודות התכלת, אין אפשרות לחדשה (רי”ד סולובייצ’יק ‘נפש הרב’ עמ’ נג-נד). ונראה שגם לשיטה זו, אם הדבר יוכח בוודאות, תחזור המצווה למקומה בלא צורך במסורת. עוד טענו, שכאשר הספק נובע מחסרון ידיעה, אין מחשיבים אותו כ’ספיקא דאורייתא’ (מנחת אשר ב, ב, עפ”י רשב”א וב”י יו”ד קצ, לא). ויש טוענים, שמחמירים בספיקא דאורייתא רק במידה ואם יחמירו יקיימו בוודאות את המצווה, מה שאין כן כאן (פרי מגדים או”ח א”א קצד, ג). ותשובת המחייבים להטיל תכלת, שספק ידיעה אינו נחשב ספק רק לחומרא, אבל לא לקולא. ואף הביאו ראיות ממקומות שונים שיש חיוב לקיים מצוות מחמת ספק גם כאשר לא ברור שיקיימן (הרבי מראדזין שם). אולם תשובות אלו לא התקבלו על דעת הסוברים שאין להטיל תכלת, הואיל והמצב הבסיסי הוא שהתכלת נשתכחה מישראל, עד שהמצב שאין לנו תכלת נחשב כמעין חזקה, וכדי לעקור אותה ולייסד מחדש את מסורת התכלת, צריך טענות מוחלטות שאין בהן ספק, וכפי שמצינו במקומות רבים בהלכה, שהולכים אחר חזקה כל זמן שלא נעקרה. כעין זה כתב הרב יהושע מקוטנא (ישועות מלכו או”ח ב-ג).
