הכנת החוטים לציצית צריכה להיעשות לשם מצוות ציצית, שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ”, דרשו חכמים: “לָּךְ – לשם חובך” (סוכה ט, א). מלאכת הכנת חוטי הציצית מורכבת משלושה שלבים: א) ניפוץ, שהוא סירוק הצמר הסבוך וריכוכו. ב) טוויה, שבה מפתלים ומסובבים את סיבי הצמר סביב עצמם עד שהם נהפכים לחוט. ג) שזירה, בה נוטלים לפחות שני חוטים ושוזרים אותם יחד כדי לחזק את החוט ולאזנו. הן לפני הטוויה והן לפני השזירה צריך לומר “לשם מצוות ציצית”, ולכתחילה טוב לומר זאת גם לפני הניפוץ. אמירה זו מועילה למשך כל אותו שלב, גם אם יימשך כמה ימים.
טווה את החוטים שלא לשמה – החוטים פסולים, הואיל והטוויה היא עיקר עשיית החוטים. שזר את החוטים שלא לשמה – בשעת הדחק הציצית כשרה ואף מברכים עליה, הואיל וגם בלא שזירה החוט קיים.[10]
לראב”ן, ראבי”ה ורא”ש, ע”פ ספרי (שלח קטו), חוטי הציצית הטוויים צריכים גם שזירה. וביאר כלבו שהוא “משום נוי”. ולרמב”ם אינם צריכים שזירה. להלכה נפסק בשו”ע (יא, ב), שצריכים שזירה. כתבו האחרונים על פי נימוקי יוסף, שצריך לשוזרם בכוונה לשם ציצית. יש אומרים שבדיעבד אם החוטים לא נשזרו – כשרים לציצית (א”ר יא, ב; מו”ק, מחז”ב יא, ב; שע”ת ב). מנגד, יש פוסלים אם לא נשזרו לשמה (מ”א יא, ג; שועה”ר ג; מג”ג יא; ח”א יא, יד). ולדעה האמצעית – חוטים שאינם שזורים פסולים לציצית, אבל אם נשזרו שלא לשמה – כשרים (דרך החיים, ארצות החיים יא, ועי’ משנ”ב יא, טו).
חוט ששזירתו התפרקה, החלק שאינו שזור נחשב כפסול, אמנם בדרך כלל החוט שזור משמונה חוטים, ולכן אם נתפרק לשניים או לארבעה, עדיין כל חלק נותר שזור וכשר (שו”ע יא, ג; מ”ב יז). אמנם כדי שלא יעבור על ‘בל תוסיף’, יאמר שאינו מעוניין בתוספת החוטים או שיחתוך אותם (באו”ה שם ‘ונעשו’). לשו”ע (יא, יד) ולרמ”א (יא, ג), טוב לקשור כל חוט בסופו, כדי למנוע את התפרקות שזירתו. ובלבוש (יא, יד) כתב, שאין נוהגים כך, ואולי מפני ששזירת החוטים היתה טובה ולא היה צורך לקושרם. ובמ”א כג, כתב שהוא נראה כמוסיף על הקשרים. לפיכך, כאשר אין חשש ששזירתם תתפרק נכון שלא לקושרם (מ”ב יח). ואם ידביק את קצוות החוטים, לא ייראה כמוסיף על הקשרים.
כדי לעשות חוטים צריך לנפץ (לסרוק) תחילה את הצמר. בשם מהר”ם מרוטנבורג אמרו שנכון לנפץ לשמה (מרדכי ומהרי”ל), וכתב האגור (הל’ ציצית כג), ש”כן נוהגין בעלי נפש מאשכנז”. ויש שהורו כן לכתחילה (ב”ח יא, ג; דרישה א, בשם מהר”ל מפראג; ערוה”ש ד; מ”ב ג). אולם הב”י כתב: “לא ראינו מי שחשש לכך”, והרמ”א כתב (יא, א): “ויש מחמירין אפילו לנפצן לשמן, והמנהג להקל בניפוץ”. וכ”כ אחרונים רבים (לבוש, שועה”ר ג, ועוד).
