מצוות הציצית שיהיו חוטי הציצית מלבן ומתכלת, שנאמר (במדבר טו, לח): “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (מחוטים לבנים) עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת”. חוטי הלבן הם חוטים לבנים משום שאין צובעים אותם, וחוטי התכלת הם חוטי צמר צבועים בתכלת. אמרו חכמים (מנחות מד, א), שהפיקו את התכלת מחילזון ש”גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת – לפיכך דמיו יקרים (מחירו יקר)”. אמרו חכמים שבדיעבד “התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת” (מנחות לח, א). לפיכך, אם קשר ארבעה חוטי לבן בלבד או ארבעה חוטי תכלת בלבד, קיים את המצווה.
אף שאסרה התורה שעטנז, היינו בגד המשלב צמר ופשתים, בציצית התירה זאת. שכן כל החוטים הנצבעים היו מצמר, מפני שהצמר קולט יפה את הצבע, נמצא שאם הבגד היה מפשתן, מצווה להטיל בו חוטי תכלת מצמר. למדו זאת חכמים מסמיכות הפסוקים, שנאמר (דברים כב, יא-יב): “לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים (ציצית) תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”. כלומר, אף ששעטנז אסור, לשם מצוות ציצית הוא מותר (יבמות ד, א-ב). אמנם למעשה, גזרו חכמים שלא להטיל חוטי תכלת מצמר בבגד פשתן, שמא יטילו ציצית ב’כסות לילה’ שפטורה מציצית ויעברו באיסור שעטנז (מנחות מ, א-ב; לעיל הלכה ה, הערה 7).
צבע הלבן מבטא את החסד ואת ההנהגה האלוהית העליונה, ואילו צבע התכלת מבטא את הדין המתגלה בעולם. תכלת לשון כילוי, וכפי שאמרו חכמים (ספרי פרשת שלח קטו): “למה נקרא שמה תכלת? על שם שנתכַּלו המצריים בבכוריהם… דבר אחר, על שם שֶׁכָּלוּ המצרים בים”. לכן בפרשת ציצית נזכרה יציאת מצרים, שביציאת מצרים התגלתה הנהגתו של ה’ בעולם, שמשגיח על עולמו ומעניש את החוטאים.
צבע התכלת גם דומה לים שעל ידו התגלתה הנהגת ה’ בעולם באופן המובהק ביותר, שישראל עברו בו וניצלו והמצרים טבעו והתכלו. וכן אמרו חכמים: “מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י): “וַיִּרְאוּ אֵת אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר”, ונאמר (יחזקאל א, כו): “כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא” (מנחות מג, ב; חולין פט, א). כלומר דרך ההתבוננות בים אפשר לעלות ולהתבונן בהנהגת ה’ בעולם.
עוד רמוז במילה ‘תכלת’ – תכלית, וכפי שאמרו בזוהר (ח”ג קעה, ב): “תכלת – תכלית דכולא”, ועל כן התכלת כנגד ספירת ה’מלכות’, שכל הגוונים של עשר הספירות כלולים בה. וממילא על ידה מתגלה הנהגת ה’ בעולם, בענישת החוטאים ובמתן שכר לצדיקים.
הציצית עשויה מארבעה חוטים שנכפלים לשמונה. יש אומרים שמתוך ארבעת החוטים צריך שיהיו שניים לבנים ושניים תכלת (רש”י ותוספות). ויש אומרים שלושה לבנים ואחד תכלת (ראב”ד). ויש אומרים שתפקידו של התכלת ללפף את הגדיל, ולשם כך צריך חצי חוט, כלומר אחד משמונה (רמב”ם).
אמרו חכמים (מנחות לט, א), שצריך להתחיל לכרוך את הכריכות בחוט לבן, ואח”כ לשלב כריכות בתכלת, ולסיים את הכריכות בלבן, משום שהלבן מקודש יותר ו”מעלין בקודש ולא מורידין”.[17]
לעומתם, לרמב”ם (ציצית א, ו; שו”ת רפו) ולראב”ד (שם), יש ליתן ‘פתיל תכלת’ אחד וכפשט לשון התורה. לרמב”ם, הכוונה חצי פתיל שהוא אחד משמונה חוטים, שבו מלפפים את החוטים הלבנים. וכ”כ בנו רבי אברהם, ספר המנהיג (תרמ”ב), ר’ פרחיה (שבת כה, ב), ספר הקנה, מגיד מישרים (פרשת שלח), שער הכוונות (דרוש ד’ בעניין הציצית). ולכך נטה במשכנות יעקב יג, וכ”כ האור שמח (ציצית א, ו). ולראב”ד, צריך ליתן פתיל אחד תכלת ושלושה לבנים, וכ”כ הערוך (ערך תכלת), המאירי (יבמות ה, ב), וריא”ז (ציצית רכ”ג). וכ”כ הגר”א (יהל אור על זוהר פנחס ובהגהותיו לספרי פרשת כי תצא) והחיד”א (חומת אנך שלח י). ויש שכתבו ‘פתיל’ בלא לבאר אם כוונתם כרמב”ם או כראב”ד, ומהם: רב שמואל בר חפני גאון, רמב”ן ורבנו בחיי (במדבר טו, לח). וכן בזוהר (ח”ג קעה, ב).
כתב רש”י (מנחות לח, א, ‘התכלת’), שאם עשה את כל החוטים תכלת, קיים את מצוות התכלת אבל לא את מצוות הלבן. וכן עולה מדברי תוס’ (מנחות מא, ב, ‘ואם הביא’). והרמב”ם (ציצית א, ד) לא הזכיר דין זה. יש אומרים מפני שלדעתו הפסיד את המצווה כולה (משכנות יעקב או”ח יח; העמק שאלה שאילתא קכז, יא; ערוה”ש ט, ג). ויש אומרים שגם דעתו כרש”י (רדב”ז ה, צ; מים חיים על הרמב”ם ב, ח; ויד הקטנה א, ד).
כהמשך לדיון זה עלתה השאלה מה הדין לרמב”ם ולראב”ד, אם נתן שני פתילי תכלת ושני לבן. יש אומרים שלא קיים את מצוות הלבן, ואולי אף לא קיים מצוות ציצית כלל (הרב רפמן ‘והיה לכם לציצית’ ד). ויש אומרים שקיים את מצוות הלבן והתכלת אלא שלא נהג כהלכה (מגן גיבורים יא, כ). בכל אופן מסתבר שגם לרמב”ם מי שינהג כראב”ד לא ייחשב כמי שביטל את מצוות הלבן (עי’ ספרי שלח קטו). לפיכך יש מקום להעדיף לנהוג כראב”ד, שזו הדעה המכריעה בין שתי הדעות, וכמותה כתבו הגר”א והחיד”א. וכך מסתבר יותר שצבעו חוט שלם בתכלת, וכפי שעולה מעירובין צו, ב, בדין המוצא פתיל תכלת שהתלבטו כיצד ידעו שהוא נעשה לשם ציצית, ולא השיבו שניתן לדעת זאת מכך שרק חציו צבוע.
צורת הכריכות (ראו לעיל הערה 15 לגבי חוטי לבן): שלושה פירושים עיקריים למנהג כריכות הלבן והתכלת, ומהם הסתעפו פירושים נוספים. א) לתוס’ (מנחות לט, א, ‘לא יפחות’) ורא”ש (טו), חוליה היא שלוש כריכות של צבע תכלת או לבן, ועושים שבע חוליות לסירוגין. אחר הקשר הראשון חוליה של לבן וחוליה של תכלת וקשר, וכן עוד פעמיים, ואחר הקשר הרביעי עושים חוליה של לבן בלבד וקשר. נמצאו שבע חוליות וחמישה קשרים. ויש משלבים שלוש עשרה חוליות של לבן ותכלת לסירוגין בין חמשת הקשרים (הגר”א). ב) לראב”ד (ציצית א, ז) עפ”י רב נטרונאי גאון, רבנו גרשום (מושב זקנים במדבר טו, לח) ונימוק”י (ציצית יב, ב), בין חמשת הקשרים ישנן ארבע חוליות, ובכל חוליה צריכים להיות בין שבע לשלוש עשרה כריכות. הכריכות נעשות לסירוגין מחוט לבן וחוט תכלת, כאשר הכריכה הראשונה והאחרונה בכל חוליה מלבן, לבד מהחוליה השנייה שאין מדקדקים בה. ג) לרמב”ם (שם), אין עושים חמישה קשרים כיוון שלא הוזכרו בגמרא. לשיטתו, חוליה היא שלוש כריכות רצופות, ובין חוליה לחוליה רווח וקשירה על ידי ליפוף חוט הכורך תחת הכריכות בסוף כל חוליה. כל הכריכות נעשות בתכלת זולת הראשונה והאחרונה שהיא בלבן. וכ”כ בעל הערוך (ערך תכלת). יש שהוסיפו על גבי דעתו חמישה קשרים, שבתוכם משלבים את החוליות (החינוך שפו; בא”ח לך לך א). כאמור לעיל, כל הכריכות כשרות. אמנם לכורכים כשיטת הראב”ד וסיעתו יש מעלה בכך שהם ממשיכים לכרוך כפי שנהגו בלבן, שכן ביאר הב”י (יא, יד), שמנהג הכריכות כפי שיטת הראב”ד.
