מצווה לקשור את חוטי הציצית באופן שבתחילה חוטי הציצית כרוכים וקשורים כגדיל, שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ”. ומתוך הגדיל נמשכים פתילי הציצית כענפים, באופן שהחוטים נפרדים זה מזה, שנאמר (במדבר טו, לח): “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל” (מנחות לט ב).
מהתורה אין שיעור לאורך חוטי הציצית, וכל שיש גדיל וענף (חוטים נפרדים) – כשר. לפיכך, כדי לקיים את המצווה מהתורה, יש להכניס לנקב שבכנף הטלית ארבעה חוטים עד מחציתם, כך שמכל צד של הנקב יצאו ארבעה חוטים, לקשור את הארבעה עם הארבעה בקשר כפול, ליטול את אחד החוטים ולכורכו סביב שאר החוטים לפחות שלוש כריכות, שביחד הן נחשבות ‘חוליה’, ולקשור שוב את החוטים יחד, כדי שהכריכות לא ייפרדו. משם ואילך חוטי הציצית נפרדים. אמנם כדי לקיים את המצווה כראוי, הורו חכמים לעשות את הגדיל עם יותר כריכות ויותר קשרים, ועוד אמרו חכמים (מנחות לט, א) שלכתחילה יעשו שליש מהציצית גדיל ושני שליש ענף, היינו חוטים, שכך הוא נוי הציצית. ונוהגים שאורך הגדיל והענף יחד לפחות כ-24 ס”מ. ורבים נוהגים להדר בהארכת הציציות, וכיוון שמספר הכריכות שבגדיל מדויק, פעמים רבות יוצא שהחוטים הרבה יותר משני שליש.[14]
המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז וספרד, שהגדיל מורכב מחמישה קשרים, כל קשר כפול, כדי שיחזיק מעמד. בין חמשת הקשרים כורכים ארבע חוליות, כלומר ארבע סדרות של כריכות. לאחר הקשר הראשון, בחוליה הראשונה, כורכים סדרה של שבע כריכות, לאחר הקשר השני כורכים שמונה כריכות, לאחר השלישי אחת עשרה כריכות, ולאחר הרביעי שלוש עשרה כריכות, ולאחריהן קושרים את הקשר החמישי. סך כל הכריכות 39, שהן גימטריה של שם ‘הויה’ (26) ו’אחד’ (13) (ראב”ד, רב נטרונאי גאון, שו”ע יא, יד; מ”ב ע; בא”ח לך לך א). למנהג יוצאי תימן על פי הרמב”ם (ציצית א, ז-ח; שו”ת קלח), הגדיל מורכב משבע או שלוש עשרה חוליות שבכל אחת שלוש כריכות, ובין חוליה לחוליה רווח, והקשירה על ידי ליפוף חוט השמש תחת הכריכות בכל חוליה.[15]
הורו חכמים במנחות (לט, א): “נויי תכלת – שליש גדיל ושני שלישי ענף”. ובמנחות (מא, ב), אמרו לגבי אורך הציצית “משולשת ארבע”. לרמב”ם ורא”ש, שיעור הגדיל והענף 4 אצבעות. לרש”י, שיעור הענף הוא ארבע אצבעות, וממילא הגדיל שתי אצבעות, סה”כ שש אצבעות. ולר”ת וסמ”ג, הגדיל הוא ארבע אצבעות וממילא הענף הוא שמונה אצבעות, שביחד הם 12 אצבעות שהם שלושה טפחים, כ-24 ס”מ, ובמדויק 22.8 ס”מ (ראו פנה”ל סוכות ב, 1). בשו”ע (יא, ד), הזכיר את דעת הרמב”ם והרא”ש בסתם ואת ר”ת וסמ”ג כיש אומרים, וסיים שכמותם נוהגים. בדיעבד רבים סוברים שאם עשה גדיל וענף באורך 4 אצבעות – כשרה ואפשר לברך עליה וכדעת הרמב”ם והרא”ש, ועוד שייתכן שאף לדעת ר”ת אין חיוב 12 אצבעות אלא לנוי מצווה (לב חיים עט; רע”א יב, ג; בא”ח נח יב). ויש אומרים שלא יברך (א”ר ו, בדעת הלבוש; פמ”ג מ”ז ה; ערוה”ש יב, א, ראו באו”ה ‘וכן נוהגים’). (ויש מהדרים כשיטת נו”ב וחזו”א, טפח 9.6 ס”מ, ושיעור ציצית 28.8 ס”מ).
כפי שלמדנו (מנחות לט, א): “נויי תכלת – שליש גדיל ושני שלישי ענף”. היינו חוטים נפרדים. לרמ”א (יא, יד), נכון לשמור על היחס ביניהם, שיהיה השליש גדיל. אולם לשו”ע יא, ד, אפשר להאריך יותר. ויש שכתבו שאף עדיף להאריכם (ערך לחם , מ”א ו, מ”ב כא). וכ”כ רש”ל עפ”י הסמ”ג, שמלכתחילה אפשר להאריך את החוטים שיהיו הרבה יותר משני שליש, והביאו מ”ב (יא, סט), והוסיף שבכל אופן אין הדבר פוסל. וכן נוהגים להאריך את החוטים הרבה מעבר לשני שליש. כתב הרא”ש (ציצית טו), שלשם נוי הציצית נהגו לעשות את ארבע החוליות שוות, ובחוליות שיש בהן מעט כריכות מרווחים יותר בין כריכה לכריכה. וכ”כ מ”ב (יא, סח). למעשה המנהג הרווח שלא לדקדק בזה (א”ר כ; כה”ח, מה).
[15]. במנחות (לט, א), אמר רב: “תכלת שכרך רובה – כשרה, ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת – כשרה”. כלומר, אין מנהגי הקשרים והכריכות פוסלים את הציצית, וכל שעשה גדיל וענף – כשרה. בהמשך הגמרא מובאת ברייתא שמבארת כיצד ראוי לכתחילה לעשות את הגדיל. “כמה שיעור חוליא? תניא רבי אומר: כדי שיכרוך וישנה וישלש… הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם”. אמרו במדרש (במד”ר יח, כא), שסביב החוליות קושרים בגדיל חמישה קשרים, ויחד עם שמונה חוטים ושש מאות כגימטריה ‘ציצית’ עולה תרי”ג. לפיכך, נוהגים לעשות ארבע חוליות שמוחזקות על ידי חמישה קשרים כפולים (כדי שיחזיקו מעמד).
יש אומרים שכאשר אין תכלת אין קפידא על מספר הכריכות והחוליות (גאונים, טור יא, יד), שכן עיקר הדיון בגמרא הוא כאשר היו פתילי תכלת. אולם לדעת רבים גם כשאין תכלת מקפידים על מספר הקשרים ועל הכריכות בכל חוליה שיהיו בין שבע לשלוש עשרה, כמבואר למעלה. ביאר הראב”ד שמה שאמר רבי “כדי שיכרוך וישנה וישלש”, היינו שלכל הפחות עושים שלוש כריכות תכלת לסירוגין, בין ארבע כריכות של לבן, שבסך הכל הם שבע. ע”כ. וכ”כ בשו”ע (יא, יד), שבחוליה הראשונה עושים שבע כריכות, כמבואר למעלה. ולחוליה השנייה כתב לעשות 9 כריכות, אולם המנהג עפ”י האר”י והשל”ה לעשות 8, כדי שסך החוליות יהיו כמספר שם ‘הויה’ ו’אחד’ (מ”ב יא, ע; בא”ח לך לך א). יש מיוצאי ספרד, שנוהגים לכרוך ב’טלית קטן’ כפי שם הויה, כלומר חוליה ראשונה 10, שנייה 5, שלישית 6, רביעית 5, כמובא במ”א (יא, כב), וכה”ח פלאג’י (י, ד). וכן נוהגים יוצאי מרוקו ותוניס (עלי הדס א, כה; הקדמת הרב משאש למ”ב עם איש מצליח; וכן נהג הרב אליהו). לרמב”ם (ציצית א, ז-ח), הגדיל יכול להיות מורכב משבע ועד שלוש עשרה חוליות, כשבכל אחת שלוש כריכות, וכמבואר למעלה המנהג הרווח של יוצאי תימן לעשות שבע חוליות, ויש נוהגים שלוש עשרה חוליות ועולה לסך ל”ט כריכות.
צורת הכריכה: מנהג יוצאי אשכנז שכל כריכה הינה ליפוף אחד של החוט הארוך סביב חבריו, והגדיל עומד על ידי הקשר הכפול שבסוף החוליה. רבים מיוצאי ספרד נוהגים בסוף כל כריכה וכריכה ללפף את חוט השמש תחת עצמו כדי לחזק את הגדיל (קיצוש”ע הרב אליהו ט, ה). והנוהגים כרמב”ם עושים את הקשירות על ידי ליפוף השמש תחת הכריכות בסוף כל חוליה. (להלן בהערה 17 מבואר כיצד כורכים החוליות כשיש תכלת).
יש אומרים, שכאשר נצרכים לחתוך את חוטי הציצית, טוב לחותכם בשיניים ולא בסכין מתכת, כדוגמת מזבח שאין מעלים עליו ברזל (של”ה, שועה”ר יא, כד; בא”ח לך לך ד; מ”ב יא, סא). אולם בראשונים הידור זה לא נזכר, וכן פוסקים רבים לא כתבוהו, משמע שלא נהגו כן. כתב בבית ברוך (יא, קכא), שההידור דווקא כשעל ידי החיתוך מכשירים את הפתילים, אבל לקצרם מותר אף למהדרים. וגם ההידור הוא רק כשאפשר, אבל כשהציצית חזקה אין להחמיר בזה.
