לפי הנראה כיום, רוב הסיכויים שצבע התכלת שבציצית הופק מ’ארגמון קהה קוצים’, אך כיוון שאין בכך ודאות, בלא הוראה מוסכמת של רוב מניין ורוב בניין של חכמי ישראל, אין חובה לשלב פתילי תכלת בציצית. וזאת משום שהתורה מתקיימת על פי הוראת חכמי ישראל, וכאשר מסורת התכלת נפסקה, לא ניתן להחזירה כחיוב או אף כ’ספק חיוב’ בלא הכרעת הסנהדרין או הסכמת רוב מניין ורוב בניין של חכמי ישראל.[23]
אמנם כיוון שמסתבר שזו התכלת שבה הלכו אבותינו, יש מעלה בהטלת פתילי תכלת בציצית. ואין לחשוש ליוהרה אחר שכבר עשרות אלפים נוהגים בכך. אמנם מי שאביו או רבו מקפיד עליו שלא ילך בתכלת, עדיף שישמע בקולו ויקיים בכך את מצוות התורה לכבדו – מאשר יהדר בהטלת התכלת.
בנוסף, נכון למי שמהדר להטיל תכלת, שידגיש שהוא עושה זאת בלי נדר, ואף ראוי שיתעטף לעיתים בטלית של לבן. באופן זה לא יחדש חיוב בלא הוראת כלל החכמים. ובאופן זה גם החשש שיהיו אנשים שיחלשו בקיום המצווה פוחת, שכן בכל עת שיהיה קשה להטיל תכלת, יקיימו ברצון את המצווה בלבן. לדוגמה, ילדים ונערים שציציותיהם נוטות להיקרע, יוכלו ללכת לכתחילה בלבן. וכן חיילים שצריכים להחליף תדיר את ‘הטלית קטן’ שלהם, יוכלו ללכת לכתחילה בלבן.
אם לא יקום ערעור על דרך הפקת התכלת מ’ארגמון קהה קוצים’, המנהג ללכת בתכלת זו ילך ויתפשט עד שיהפוך למנהג שנכון לקיימו. ואם ימשיכו להתחזק בו, יהפוך למנהג מחייב בקהילות רבות, עד שבהדרגה, יתכן שגם בלא החלטת סנהדרין, על פי ‘קבלת האומה’ וחכמיה, תחזור מצוות התורה להתקיים בתכלת זו, ותהיה חובה מהתורה לשלב אותה בציצית.
