בכל אחת מארבע כנפות הטלית צריך להטיל ציציות. למדו חכמים שמצוות התורה שבכל כנף יקשרו ארבעה חוטים (מנחות מב, א; שו”ע יא, יב).
חיבור החוטים לטלית נעשה על ידי הכנסת ארבעת החוטים לנקב שבכנף הבגד, וכאשר הם יוצאים מצידו השני של הנקב הם נעשים כפולים, כך שבפועל יש בציצית שמונה חוטים.
יש אומרים שהטלת הציציות וקשירתן אינה צריכה כוונה, אלא די בכך שיהודי יעשה אותן (רמב”ם), ויש אומרים שהיא צריכה כוונה לשם מצוות ציצית, וכך נוהגים (שו”ע יד, ב). בפועל, כל יהודי שמטיל ציציות בארבע כנפות הבגד עושה זאת לשם המצווה, אמנם ההידור הוא לומר במפורש לפני תחילת הטלת הציציות לכנף הראשונה: “הנני קושר את הציצית לשם מצווה” (עי’ באו”ה ‘בלא כונה’).
היה בגד בעל שלוש כנפות וכנף רביעית עגולה, והטיל ציציות בשלוש כנפותיו ואחר כך הוסיף לו על ידי תפירה או על ידי גזירה כנף רביעית והטיל בה ציצית – פסול. מפני שנאמר (דברים כב, יב): “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ”, ודרשו חכמים: “תַּעֲשֶׂה – ולא מן העשוי”. כלומר, עשיית הציצית למצוותה צריכה להתקיים על ידי קשירת החוטים לבגד, ולא כתוצאה של פעולה אחרת בבגד או בחוטים. לפיכך, צריך להתיר את הציציות שבשלוש כנפותיה, ולאחר שהבגד יהיה מרובע ויתחייב בציצית יקשור ציציות בארבע כנפותיו (מנחות מ, ב).
הנקב שמשחילים בו את החוטים צריך להיות במרחק של כ-5 ס”מ משפת הבגד – לא יותר משלוש אצבעות (5.7 ס”מ), ולא פחות מ’קשר גוּדל’ (3.6 ס”מ), שנאמר (במדבר טו, לח): “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם”. אם יהיה קרוב מדי לשפת הבגד – יהיה מתחת לכנף, ואם יהיה רחוק מדי – יהיה בבגד עצמו ולא על הכנף (מנחות מב, א; שו”ע יא, ט-י).[13]
אם הנקב שהציצית תלויה בו נקרע, ולא נותר עד שפת הבגד כשיעור ‘קשר גוּדל’, כיוון שהציצית נקשרה בעת שהיה הנקב יותר מ’קשר גודל’ משפת הבגד, הציצית כשרה. אך אם הנקב נקרע לגמרי עד שפתו, אין אפשרות להכשיר את הטלית על ידי תפירתו עם הגדיל, משום ‘תעשה ולא מן העשוי’, אלא צריך לתפור את שפת הבגד ורק אח”כ לקשור אליו מחדש את הציצית. לפיכך, כאשר הנקב מתחיל להיקרע, טוב לתופרו ולחזקו. ולא יתפרנו בחוט הדומה לחוטי הציציות (שו”ע טו, ה; מ”ב כ).
