את התכלת ייצרו בחופי הארץ הצפוניים מחלזונות מסוימים שחיים בים. כאשר היישוב בארץ התדלדל, נעשה קשה להשיג תכלת. בימי התלמוד עוד היו שקיימו את מצוות התכלת, אולם בימי הגאונים כבר לא יכלו להשיג את צבע התכלת, והיו קושרים את הציצית בחוטים לבנים בלבד.[18]
כפי הנראה, מספר גורמים הובילו לביטול התכלת מישראל. ראשית, היו תקופות שבהן המלכות גזרה גזירות כנגד הפקת התכלת. שנית, בעקבות שלטון ביזנטיון והכיבוש הערבי, היישוב היהודי בארץ הלך והתדלדל עד שכבר לא נמצאו יהודים שיעסקו בהפקת התכלת. ולייצרו על ידי נוכרים לא יכלו, מפני שצביעת הצמר בתכלת צריכה להיעשות ‘לשמה’. שלישית, בעקבות הכיבוש הערבי, ארץ ישראל וסביבתה שקעו בהדרגה לעוני, וכבר לא נמצאו מבני העמים דורשים רבים לצבע התכלת היקר. כך נשתכחו החלזונות והדרך שהפיקו מהם תכלת למשך יותר מאלף שנה.
אפשר אולי לומר, שבעת שישראל ישבו בארצם ובית המקדש עמד על מכונו והשכינה שרתה בישראל, הנהגתו של ה’ התגלתה בעולם, להיטיב לצדיקים ולהעניש את הרשעים, והדבר בא לידי ביטוי בפתיל התכלת שבציצית המבטא את הדין. אולם לאחר שבית המקדש נחרב וישראל גלו מעל אדמתם, הנהגת ה’ אינה מתגלה בעולם הזה, והתכלת נתבטלה. אולם בעולם הנצח, ערך האמונה והמצוות נשאר על מקומו, וה’ ברוב רחמיו וחסדיו משגיח בסתר על עמו, לקדמם לקראת גאולתם, וכנגד זה ישראל מקיימים את מצוות הציצית בחוטי לבן בלבד. וככל שיחזרו ישראל לארצם והשכינה תחזור לשכון בתוכם, יחזרו לשלב פתילי תכלת בציציות.
לפני כמאה ושמונים שנה החלו רבנים ומדענים לתור אחר התכלת. בשנת תרמ”ז, הרבי מראדזין, הרב גרשון חנוך ליינר, החל להפיץ את עמדתו כי התכלת הופקה מדג ‘דיונון הרוקחים’, ובשנת תרמ”ח החל לצבוע ממנו פתילי תכלת, וחסידיו נהגו ללכת בהם. אולם קושיות רבות ישנן על הזיהוי שלו: ראשית, דג הדיונון שונה מאוד מתיאור חכמים את החילזון. שנית, צבעו נוטה לשחור ולא כחול, ורק בעזרת רכיבים כימיים שהוסיפו לדם הדיונון הוא נעשה כחול, ורכיבים אלו יכולים לצבוע בכחול גם חומרים אחרים. שלישית, צבע זה דוהה באופן טבעי או על ידי כביסה, שלא כמו התכלת שעל פי המסורת צִבעה היה עמיד.
הרב הרצוג סבר שהתכלת הופק מחילזון ה’ינטינה’, אולם גם על הצעתו קשה, מפני שצבע ה’ינטינה’ אינו נקלט יפה בצמר. בנוסף, לא נמצאו תימוכין ארכיאולוגיים או היסטוריים לייצור תכלת ממנו.[19]
[19]. דרך הפקת התכלת: בתורה לא נאמר ממה צריך להפיק את התכלת, וחכמים ביארו שמקורו מדם חילזון (מנחות מד, א), ואסרו צבע תכלת מ’קלא אילן’ (ב”מ סא, ב). רבים סוברים שרק מחילזון זה מותר להפיק תכלת. כ”כ רש”י (שם ‘קלא אילן’), תוס’ (מנחות מב, א ‘וסממנים’), החינוך שפו, ר’ אברהם בן הרמב”ם (על שמות כה, ד) ועוד. ויש שהבינו כך ברמב”ם (ציצית ב, א-ב), ומהם: ר”י טייב (ווי העמודים על היראים תא), אבני נזר (או”ח טו, ח-ט), ראשית ביכורים (ב, ב). מנגד, לתפארת ישראל (הקדמה לסדר מועד פרק ג), העיקר שהצבע יהיה כחול ועמיד, ולא משנה מה מקורו, והבעיה ב’קלא אילן’ שצבעו דוהה. וכך מבינים רבים ברמב”ם, ולדעה זו נטה הרב הרצוג (התכלת בישראל פרק ד).
לרמב”ם (ציצית ב, ב) מותר בשעת צביעת התכלת להוסיף לדם החילזון סממנים נוספים, ולתוס’ (מנחות מב, ב, ‘וסממנים’), אסור להוסיף, אמנם לפני הצביעה מותר לשרות את הצמר בסממנים נוספים.