ד – עשיית תפילין

א – כללי עשיית התפילין

הכנת התפילין כוללת שלושה מרכיבים: א) בתים, ב) רצועות, ג) פרשיות, כפי שיבואר בהמשך הפרק. באופן מיוחד יש בהלכות הכנת התפילין הלכות רבות שמקורן במסורת ‘הלכה למשה מסיני’. והן: לעשות את התפילין מרובעות; לעשות צורת ‘ש’ על בית התפילין של ראש; לתפור את התפילין בגידים של בהמה טהורה; לעשות לבתי התפילין מעברתא שבה תיכנס הרצועה; שיהיו הרצועות שחורות; לעשות ברצועות של ראש קשר כעין ‘ד’, ובשל יד קשר כעין ‘י’ (ירושלמי מגילה א, ט; רמב”ם תפילין א, ג).

התפילין על כל חלקיהן, צריכות להיעשות מבעלי חיים טהורים, ובכלל זה הקלף שעליו כותבים את הפרשיות, העור שממנו מכינים את הבתים, הרצועות שעל ידן קושרים את התפילין והגידים שבהם תופרים את התפילין. שנאמר לגבי הקלף שעליו כותבים את הפרשיות (שמות יג, ט): “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ”, דרשו חכמים (שבת קח, א): “מן המותר בפיך”, דהיינו ממין המותר לך באכילה. וכן אמרו חכמים (שבת כח, ב), לגבי כל שאר חלקי התפילין, “לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד” (שו”ע לב, יב; לז; מד; מט; לג, ג). גם עור נבלות וטרפות ממינים טהורים כשר לתפילין, כי העיקר שיהיה ממין שאם ישחטו אותו כהלכה יהיה מותר באכילה. אבל עור דגים פסול כי יש בו זוהמא (שבת קח, א; שו”ע או”ח לב, יב)^[1]

מכך שיש לעשות את הפרשיות, הבתים והרצועות מעור בהמה, ניתן ללמוד שהרעיונות העליונים חודרים ונוקבים עד הצדדים החומריים שבחיים, כדי לגלות ולעורר את כל הטוב שבהם, שיצטרף אף הוא לגילוי דבר ה’ וברכתו בעולם. אולם כדי שיוכלו להתגלות כראוי, צריכים שיהיו מהמינים הכשרים לאכילה לישראל.

ב – עיבוד העור והרצועות ועשיית הבתים

את העור שממנו מכינים את הבתים והרצועות צריך לעבד לשם מצוות תפילין (שו”ע לב, לז; לג, ג). העיבוד נעשה על ידי הנחת העור בסיד או בחומר אחר, כדי שישאב ממנו את כל המיצים והחומצות, ועל ידי כך יוכל להתקיים מאות שנים. בלא העיבוד, העור ירקב תוך זמן קצר.^[2]

ניתן להכין את בתי התפילין מעור של בהמה דקה, היינו מיני כבשים ועיזים, או מעור של בהמה גסה, היינו שור, פרה או עגל. בעבר, כמעט כל בתי התפילין יוצרו מעור בהמה דקה, שעורה דק וקל יותר לעיבוד והכנה, אולם כיוון שאינו עבה, קשה להכין ממנו בתים בהידור המירבי. בנוסף, עם השנים הבית ובמיוחד הריבוע שלו נשׁחק ומתקלקל. אך לא הכינו תפילין מעור של בהמה גסה, מפני שהוא עבה ולא נמצאה השיטה לעבדו ולהכינו בצורה הרצויה לתפילין. לפני כמאה וחמישים שנה נמצאה הדרך להכין תפילין מעור בהמה גסה, ומאז ניתן להכין תפילין מהודרות שמחזיקות מעמד שנים רבות כחדשות. כיום כמעט כל התפילין הן מעור של בהמה גסה.

אפשר להיעזר במכונה חשמלית כדי לרבע את התפילין ולשייף אותן, כי אף שהלחץ נעשה מכוח המכונה, וכן המשייף מסתובב מכוח חשמל, האדם הוא שמניח את המכונה במקום הנכון כדי ללחוץ את הריבוע וכדי לשייף כראוי (מנחת שלמה ב, ד; דברי יציב א, כו). ויש מחמירים (להורות נתן יא, א-ג), וסברתם קשה, הואיל ובפועל האדם בידו משתמש במכונה כדי לרבע ולשייף את הבתים.

הלכה למשה מסיני שצריך לצבוע את רצועות התפילין בצבע שחור (להלן הלכה ו). אולם את בתי התפילין לדעת רבים אין מצווה לצבוע בשחור, אלא אפשר להשאירם בצבעם הטבעי או לצובעם בכל צבע, ורק משום הידור מצווה, נוהגים לצובעם בצבע שחור (רמב”ם ורא”ש). ויש אומרים שהלכה למשה מסיני לצבוע גם את בתי התפילין בשחור (ר”י בתוס’ שבת כח, ב, ‘תפילין’, ב”ח, גר”א). למעשה, מצווה לצבוע את הבתים בשחור אבל אין זה מעכב את המצווה (שו”ע לב, מ; מ”א לג, ו; ערוה”ש לב, עט).

ג – בתי תפילין של יד ושל ראש

הלכה למשה מסיני שיהיו לבתי התפילין תיתורא ומעברתא. נמצא ששלושה חלקים לבתי התפילין: א) ‘בית’ (‘קציצה’), שבו מניחים את הפרשיות. ב) ‘תיתורא’, שנועדה לסגירת הבית מלמטה. התיתורא רחבה מהבית לכל צדדיו, כדוגמת שולי כובע. במקום הרחב תופרים את התפילין על ידי גידים בתפירה כפולה, הלוך ושוב. שלוש תפירות בכל צד, כך שבארבעת הצדדים ישנן שתים עשרה תפירות כנגד שבטי ישראל (שו”ע לב, נא; מ”ב רכח). ג) ‘מעברתא’. מהתיתורא נמשכת מעברתא, שבה עוברת הרצועה שעל ידה קושרים את התפילין ליד ולראש.

אין לבתי התפילין שיעור, לפיכך, אפשר לעשותם גדולים או קטנים, אולם צריך שלא יהיו קטנים מדי, כי אז יצטרכו לכתוב עבורן פרשיות קטנות מאוד שקשה לכותבן כהלכתן. ולא יהיו הבתים גדולים מדי, כי אז התפילין עלולות לצאת מהמקום המיועד להנחת התפילין בראש וביד (שו”ע לב, מא; מ”ב קפט).^[3]

לתפילין של יד כותבים את ארבע הפרשיות על קלף אחד ומניחים אותו בתוך הבית. לעומת זאת לתפילין של ראש כותבים את ארבע הפרשיות על ארבעה קלפים, ואת הבית המרובע מחלקים לארבעה בתים צרים, ומניחים בכל בית פרשה אחת. הלכה זו נלמדה מדיוק הפסוקים (מנחות לד, ב). ניתן ללמוד מכך, שבראש יש מקום למחשבות רבות ושונות, אולם כשמגיעים למעשה, ישנה מחויבות למעשה ורגש שמגובשים כאחד, ולכן כל הפרשות שבתפילין של יד כתובות בקלף אחד.

צריך לעשות את בית התפילין מעור אחד. ואף בית התפילין של ראש שמכיל ארבעה בתים צריך להיות מעור אחד (מנחות לד, ב). גם כאשר תופרים שני עורות או מדביקים אותם זה לזה, דינם כעור אחד. אמנם לכתחילה משתדלים לעשות את הבית מעור אחד בלא הדבקה או תפירה. ויש מהדרים שאף התיתורא והמעברתא יהיו מעור אחד עם הבתים בלא הדבקה. כיום שעושים את התפילין מעור בהמה גסה, שהוא עור עבה וגדול, קל יותר לעשותן מעור אחד. תפילין שמדביקים בהן חלקים של עורות אחרים מכונות ‘תפילין פשוטים’.^[4]

ד – בית תפילין של ראש

כל אחד מארבעת בתי התפילין שבתפילין של ראש צריך להיות נפרד מחברו, כשהמחיצות של כל אחד מהם מקיפות אותו מראש גובה התפילין ועד התיתורא, והחריץ שבין הבתים צריך להיראות כלפי חוץ לכל אורכו. בדיעבד, די שהחריץ יהיה ניכר בראש הבתים כדי שיהיו ארבעה ראשי הבתים נראים לכל (שו”ע לב, מ).

אין לטוח את ארבעת הבתים בצבע עבה עד שהחריצים שבין הבתים לא יהיו ניכרים כלל. כי אף אם יעשו בצבע העבה חריצים שיהיו מכוונים כנגד החריצים האמיתיים, לדעת רבים יהיו פסולים. ואם לא יהיו מכוונים כנגד החריצים, לכל הדעות יהיו פסולים. כאשר עושים את התפילין מעור בהמה גסה שיש לו עובי, נוהגים להדר ולחתוך מעט את העור סביב החריצים שבין הבתים, כדי שיהיו ניכרים לכל אורכם גם לאחר צביעת התפילין.

כפי שלמדנו, בתי התפילין צריכים להיות נפרדים זה מזה, הבעיה שכשהם פרודים הם עלולים להתרחק זה מזה עד שהבית של ראש כבר לא יהיה מרובע וייפסל (כמבואר בהלכה הבאה). לכן נהגו הסופרים להדביק מעט את הבתים זה לזה, וכל זמן שהדיבוק הוא במיעוט השטח שביניהם – אינו פוסל (באו”ה לב, מ, ‘חריץ’). תפילין אלו מכונות ‘רוב פרודות’. כיום, שעושים את התפילין מעור בהמה גסה, ניתן לעשותו חזק כך שגם בלי דבק ריבועו יישאר יציב. תפילין אלו מכונות ‘פרודות מלא’. נוהגים לכתחילה להעביר גיד בין הבתים בגובה התיתורא כדי להבדיל בין הבתים (שו”ע לב, נא; מ”ב רל).^[5]

ה – ריבוע הבתים

הלכה למשה מסיני שהתפילין צריכות להיות מרובעות, היינו שיהיה אורכן כרוחבן , ואף האלכסונים צריכים להיות שווים, כדי שהבית יהיה ריבוע ולא מעויָן. גם התיתורא וגם התפירות שבתיתורא צריכות להיות ריבועיות. כדי שהמעברתא לא תיחשב כחלק מהתיתורא ותהפוך אותה למלבן, חותכים את קצה התיתורא באופן שההבדל בינה למעברתא ניכר.

אפשר לומר בטעם המצווה, שהבית המרובע רומז לקודש הקודשים שאף הוא מרובע, שכן התפילין נועדו להמשיך את קדושת המקדש לכל אחד מישראל, שנאמר (שמות כה, ח): “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”, ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל (עי’ זוהר א, קכט, א). צורת העיגול קרובה יותר לצורות שבטבע, וישראל שמקיימים את התורה והמצוות, ממשיכים קווים ישרים לעולם, כדי להדריכו ולתקנו, ועל ידם ברכת ה’ נמשכת לעולם. וכאשר הקווים יוצרים ריבוע, ברכתם נעשית קבועה ויציבה. לכן קודש הקודשים והתפילין מרובעים (עי’ פנה”ל שבת ל, ב).

ריבוע זה לא צריך להיות מדויק לחלוטין, שכן לא ניתנה התורה למלאכי השרת אלא לבני אדם, וכל שנראה לעין כמרובע נחשב מרובע. בפועל עד סטייה של 2% ודאי שנראה לעין כמרובע. כמו כן, התפילין אינן נפסלות כאשר חודי הזוויות נשחקים במשך הזמן ונעשים מעט עגולים (ערוה”ש לב, עז). היו התפילין מרובעות בתחילה ובמשך הזמן נתקלקל ריבוען, אם הדבר ניכר בעליל, עד שכל אדם רואה זאת במבט ראשון, נפסלו ואין לברך עליהן יותר (שו”ע לב, לט).^[6]

ו – הרצועות

קשירת התפילין ליד ולראש נעשית על ידי רצועות התפילין. כפי שלמדנו (הלכות א-ב) הרצועות צריכות להיעשות מעור בהמה טהורה, וצריך לעבדן לשם קדושת תפילין.

רוחב הרצועות צריך להיות לפחות כאורך גרגיר שעורה (שו”ע כז, יא), שהוא כסנטימטר אחד. בפועל מהדרים לעשות את רוחב הרצועות כס”מ וחצי. גם כאשר הרצועה התקמטה במקום הידוקה והיא כעת פחות מרוחב ס”מ, כיוון שאם יפשטו אותה יש בה רוחב ס”מ – כשרה.

אורך רצועת התפילין של יד כדי שיכרוך בה את התפילין על שריר היד ומשם תימשך עד האצבע האמצעית ויכרוך אותה עליה שלוש פעמים. ונוהגים להאריך את הרצועה כדי לכרוך אותה על הזרוע שבע פעמים (שו”ע כז, ח), וכדי לכורכה על כף היד והאצבעות בצורה שרומזת לאותיות ‘ש’ ו’י’ (תשב”ץ ג, קיח). מנהגים שונים יש בכך, וכולם כשרים, ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו.

אורך רצועות התפילין של ראש כדי להדק את התפילין על הראש, וכדי שישתלשלו לפניו, הימנית עד הטבור, והשמאלית עד הלב. ונוהגים להדר להאריך את הרצועה הימנית עד המילה והשמאלית עד הטבור (טור ושו”ע כז, יא; מ”ב כז, מא; כה”ח נב; לעיל ג, ה). בדיעבד, אם נחתכו הרצועות של ראש ונשאר מהן לפחות שני טפחים, יניחן בברכה. ואם פחות, יניחן בלא ברכה (מ”ב כז, מד).

הלכה למשה מסיני שצריך לצבוע את הרצועות בצבע שחור (מנחות לה, א). הצביעה צריכה להיות בצד החיצוני של הרצועה (שו”ע כז, יא; לג, ג). יש מחמירים על פי הרמב”ם לצבוע בשחור גם את הצד הפנימי, והמנהג בעבר היה להשאיר את הצד הפנימי בצבעו הטבעי.^[7]

הכנת הרצועות וצביעתן צריכות להיעשות על ידי ישראל לשם קדושת תפילין (רמ”א לג, ד; מ”ב כב-כג). אם מעט מהצבע השחור דהה, כפי שלעיתים קורה במקום הידוק הרצועות ובקשר ה’י’ וה’ד’, יש לחדש את הצבע השחור לשם קדושת תפילין. ואפשר לעשות זאת על ידי כל טוש שחור בעל צבע עמיד.^[8]

ז – אותיות השם בתפילין וברצועות

הלכה למשה מסיני לעשות צורת ‘ש’ על עור בית התפילין של ראש משני צדדיו, ל’ש’ שמימין המניח – שלושה ראשים, ול’ש’ שמשמאלו – ארבעה ראשים. שלושה כנגד האבות וארבעה כנגד האימהות. הקצה התחתון של ה’ש’ צריך להגיע עד התיתורא (מנחות לה, א; שו”ע לב, מב-מג). לדעת רבים, מעיקר הדין די לעשות ‘ש’ באופן הפשוט ביותר, אולם נוהגים להדר ולעשותה כצורת ‘ש’ בכתב סת”ם (מ”ב קצא). יש סוברים שאין לעשות את ה’ש’ על ידי הטבעת דפוס, כי באופן זה ה’ש’ אינה נכתבת אלא נעשית מאליה על ידי דחיקת מה שסביבה (רבנו יונה, רשב”א). ויש סוברים שאין בזה פגם, ולהיפך, טוב לעשותה על ידי דפוס כדי שתהא יפה (אור זרוע תקסג, רמ”ע מפאנו לח; מ”ב קצג). כיום מהדרים לעשות את ה’ש’ על ידי דפוס, ואח”כ מרטיבים את העור ומבטלים את ה’ש’, ושוב מגביהים את ה’ש’ בעבודת יד על ידי מלקט, והדבר נעשה אז בקלות, כי העור ‘זוכר’ את צורת ה’ש’ שהוטבעה בו. כדי להשלים את ה’ש’ ביופיה והידורה חוזרים לסיים את עשייתה על ידי דפוס.^[9]

עוד אמרו חכמים (מנחות לה, ב), שהלכה למשה מסיני לעשות אות ‘ד’ ברצועות התפילין של ראש, ואות ‘י’ ברצועת התפילין של יד. ביחד הם שם ‘ש-די’. טוב להכין את האותיות כסדרן, תחילה לסיים את הכנת בית התפילין של ראש עם האות ‘ש’, לאחר מכן לקשור ה’ד’ ברצועות של ראש, ולבסוף את ה’י’ ברצועת תפילין של יד (רמ”א לב, נב).^[10]
שני מנהגים בעשיית קשר ה’ד’ ברצועות של ראש: יש עושים קשר מרובע, וה’ד’ נוצרת על ידי הרצועות הנמשכות מהקשר, ויש עושים את הקשר עצמו בצורת ‘ד’. שני המנהגים כשרים, ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו. קשר ה’י’ שעושים ברצועות של יד צמוד לבית התפילין (ראו לעיל ג, ו).

ח – הפרשיות והכנסתן

ארבע פרשיות צוותה התורה שיהיו בתפילין: ‘קדש’ (שמות יג, א-י), ‘והיה כי יביאך’ (שם יא-טז), ‘שמע’ (דברים ו, ד-ט), ‘והיה אם שמוע’ (שם יא, יג-כא), והן הפרשיות שבהן נאמרה המצווה להניחן בתפילין של יד ובתפילין של ראש.

הסופר צריך לכתוב את ארבע הפרשיות בשני עותקים. לתפילין של ראש יכתבן על ארבעה קלפים, כדי להניח כל פרשייה בבית המיוחד לה, ולתפילין של יד יכתוב את כל ארבע הפרשיות על קלף אחד, כדי להניחו בבית התפילין של יד (לעיל הלכה ג).

הלכות כתיבת הפרשיות יבוארו בהלכות סת”ם (פרק י), וההלכות הנוגעות לכתיבת פרשיות התפילין יבוארו להלן.

הכנסת הפרשיות לתפילין: גוללים את הפרשיות מסופן לתחילתן. הלכה למשה מסיני שצריך לכרוך בשיער את הפרשות הגלולות. נהגו להשתמש בשיער של עגל כדי לכפר על חטא העגל. לכתחילה מכסים את הפרשיות גם בקלף, לפיכך כורכים את הפרשיות הגלולות בשיער עגל, מכסים אותן בקלף, ושוב כורכים אותן בשיער עגל וכך מכניסים אותן לבתים. (סדר הפרשיות יבואר להלן בהלכה י).

מעמידים את הפרשיות כשראשן כלפי מעלה ותחילת פתיחתן כלפי העומד מול המניח, כדי שיהיו בצורה שראויות להיקרא. נוהגים להוציא מעט משיער העגל הכרוך על פרשת ‘והיה אם שמוע’, כדי שיראה כלפי חוץ (שו”ע לב, מד-מו; מ”ב ריא-ריב).

ט – פתוחות וסתומות בתפילין

צריך לכתוב את פרשיות התפילין כפי שהן בתורה, שלוש הראשונות פתוחות והרביעית סתומה (ביאור פרשיות סתומות ופתוחות להלן י, טז). בנוסף, צריך לכתוב כל אחת מהפרשיות בעמודה נפרדת. לגבי שלוש הפרשיות הראשונות אין בעיה, מתחילים לכותבן בתחילת השורה כדרך שמקובל להתחיל פרשיות פתוחות. לפני הפרשיה הראשונה לא צריך לעשות רווח תשע אותיות, כי היא מתחילה את סדר הפרשיות, אבל בסוף הפרשיה הראשונה והשנייה משאירים רווח של תשע אותיות עבור הרווח שצריך להיות לפרשייה הפתוחה שאחריה. אולם את הפרשיה הרביעית, ‘והיה אם שמוע’, לא ניתן לכתוב כפרשייה סתומה לשיטת הרמב”ם והרא”ש, שהואיל וצריך לכותבה בעמודה נפרדת, אין צורה שתהיה סתומה לשתי השיטות (כמבואר בהערה). לפיכך, עושים אותה סתומה לפי שיטת הרמב”ם. כלומר, מסיימים את הפרשיה השלישית, פרשת ‘שמע’, בסוף השורה של העמודה הקודמת, ואת פרשיית ‘והיה אם שמוע’ מתחילים באמצע השורה, לאחר רווח של שיעור תשע אותיות. ואף שלשיטת הרא”ש היא נחשבת בכך פרשיה פתוחה, ההלכה היא, שכאשר אין אפשרות לצאת ידי שתי השיטות, נוהגים כשיטת הרמב”ם (שו”ע לב, לו; להלן י, טז).^[11] בנוסף, יש אומרים שבדיעבד, אם עשה את הפרשיה האחרונה פתוחה, התפילין כשרות, מפני שאף שהיא עצמה פרשיה סתומה, כיוון שבתורה, בין פרשיית ‘שמע’ לפרשיית ‘והיה אם שמוע’ ישנן פרשיות פתוחות רבות, אפשר שיהיה ביניהן רווח של פרשיה פתוחה (העיטור, רמ”א שם, מ”ב קנח), נמצא אם כן שלדעתם, גם לפי הרא”ש התפילין כשרות.

ולדעת הט”ז (לב, כו), אפשר לעשות את פרשיית ‘והיה אם שמוע’ סתומה לכל השיטות, היינו שישאיר בסוף פרשת ‘שמע’ פחות משיעור תשע אותיות, ויתחיל את פרשת ‘והיה אם שמוע’ בעמודה הבאה לאחר פחות מתשע אותיות, והואיל ואין שם רווח של תשע אותיות במקום אחד, לכל הדעות היא נחשבת פרשיה סתומה. וכן נהגו רבים מיוצאי אשכנז. אולם מנגד, יש סוברים שהואיל ואין שם רווח של תשע אותיות ברצף, אין היא נחשבת כפרשיה חדשה אלא כהמשך של הפרשיה הקודמת, והתפילין פסולות. למעשה, נכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו.^[12]

י – תפילין של רבנו תם

בתקופת הראשונים התעוררה מחלוקת גדולה בסדרן של פרשיות תפילין של ראש. לרש”י ורמב”ם, סדר הפרשיות הוא כסדרן בתורה, בצד ימין פרשת ‘קדש’, אחריה ‘והיה כי יביאך’, אחריה ‘שמע’ ואחרונה משמאל ‘והיה אם שמוע’. אולם לרבנו תם הפרשיה השלישית היא ‘והיה אם שמוע’ והרביעית היא ‘שמע’. ימין ושמאל נקבעים לפי מי שעומד מול מניח התפילין, שהפרשיה שבצד ימינו היא הימנית. וכן נחלקו בתפילין של יד, לרש”י ורמב”ם, הפרשיה השלישית ‘שמע’ והרביעית ‘והיה אם שמוע’. ולרבנו תם, השלישית ‘והיה אם שמוע’ והרביעית ‘שמע’. אמנם גם לשיטת רבנו תם יש לכותבן כסדר המופיע בתורה: קודם ‘שמע’ ואחריה ‘והיה אם שמוע’. כיוון שסדר הפרשיות מעכב, נמצא שלשיטת רש”י תפילין של רבנו תם פסולות, וכן להיפך.

אף שהמחלוקת נקראת על שם רש”י ונכדו רבנו תם, שורשיה קדומים, עוד מימי הגאונים. כשיטת רש”י נהגו גאוני ארץ ישראל ובעל ה’שימושא רבא’, וכשיטת ר”ת נהגו רב סעדיה גאון ורבנו חננאל.

כפי הנראה, עד ימי רש”י ורבנו תם עדיין לא התעוררה שאלה זו במלא חריפותה, וממילא גם לא הוכרעה ההלכה, אלא היו קהילות חשובות שנהגו כרש”י והיו שנהגו כר”ת. אולם בעקבות התעוררות השאלה, בדורות שאחריהם התקבל המנהג בישראל כשיטת רש”י והרמב”ם, וכפי שנהגו בבית מדרשו של הרמב”ן, בלא לחשוש לשיטת רבנו תם.

והיו ראשונים (תרומה, רא”ש) שהורו לכתחילה לירא שמיים להניח מספק שני זוגות תפילין. והיו מניחים אותם יחד, שכן אמרו חכמים שיש מקום בראש ובזרוע לשני זוגות תפילין, וכך התפללו וקראו קריאת שמע עם שני הזוגות. ועשו תנאי בדעתם, שכוונתם לקיים את המצווה לפי השיטה הנכונה להלכה. אבל כאשר התפילין מבתים גדולים, כרוב הבתים בימינו, אין מקום בזרוע ובראש לשני זוגות, והרוצה להניח תפילין של רבנו תם מניח אותן אחר התפילה.^[13]

יא – כיצד נוצרה המחלוקת

שאלה גדולה עולה מן המחלוקת: איך יתכן שבדבר שהמסורת נמשכה בו מדור לדור התעוררה מחלוקת מהותית עד שלכל שיטה אין יוצאים בה ידי חובה לפי השיטה השנייה. הרי התפילין נעשות על ידי מסורות של הלכה למשה מסיני, ואיך יתכן שיקום פתאום מישהו וישנה מהמנהג, עד שייווצרו שני מנהגים.

אפשר לבאר, שאכן זהו אסון הגלות, שבעקבות טלטולי הגלות והגזירות נשתבשו המסורות, וכך נוצר מנהג טעות, ונחלקו הראשונים מהו המנהג הנכון ומהו המוטעה.

ולדעת המקובלים, כפי שביאר האר”י הקדוש, יש ערך לשתי השיטות, שכל שיטה מבטאת כוונה וייחוד משלה, ואם כן לכתחילה יש מקום להניח את שני זוגות התפילין, כדי לרמוז לשתי הכוונות. על פי זה מובן שלשתי המסורות שורשים קדומים, וכפי שהתברר כאשר נמצאו תפילין מימי התנאים, מהן כשיטת רש”י ומהן כשיטת ר”ת.

כיוצא בזה, יש אומרים, שלהלכה סדר הפרשיות אינו מעכב, וכל הדיון הוא כיצד ראוי יותר לקיים את המצווה, וממילא מובן שהיו בזה שיטות שונות. ואף אם נסבור שלדעת חכמים סדר הפרשיות מעכב, מהתורה הוא אינו מעכב, ולכן לא דקדקו כל כך בהעברת מסורת זו.^[14]

יב – הלכה למעשה

ב’שולחן ערוך’ נפסק שהמנהג כרש”י, וירא שמיים יניח את שני הזוגות, אולם הדגיש ש”לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות”. וכתב שהמניח את שני הזוגות יברך על של רש”י. והמניחם יחד יקפיד לכוון שהוא מקיים את המצווה באותם שהם כשרים לפי האמת, שאם לא יכוון כך יעבור באיסור ‘בל תוסיף’ (שו”ע או”ח לד, א-ג. ועי”ש מ”ב ובאו”ה).

אולם המקובלים חלקו על כך בשני דברים. האחד, לדעתם יש לכוון לקיים את המצווה בשני הזוגות, כי מעלה יש בשניהם. השני, לדעתם ראוי לכל אדם מישראל להניח שני זוגות, ולא רק יראי שמיים שמוחזקים ומפורסמים בחסידות (מחז”ב או”ח לד, ב).

לעומת זאת, לדעת הגר”א, גם ירא שמיים המפורסם בחסידות אינו צריך להניח תפילין של רבנו תם, משום שהוכרעה הלכה כרש”י ורמב”ם. ואם נחשוש לכל השיטות השונות בדיני התפילין, נצטרך להניח ששים וארבעה זוגות בכל יום. אלא הדרך לקיים את מצוות התורה היא כפי ההלכה שנפסקה, וכפי מנהגם של ישראל שהוא תורה, ולכן די להניח זוג אחד בלבד. וכן המנהג הרווח.

למעשה, ראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו. ואם יש לו רב מובהק – כפי שידריכו רבו.^[15]

יג – קניית תפילין ומזוזות מסופר ירא שמיים

צריך לקנות תפילין ומזוזות מאדם ירא שמיים, שניתן לסמוך על אמינות עדותו שהתפילין או המזוזות שהוא מוכר כשרות. אבל הקונה אותן מאדם שאינו מוּכָּר, מסתכן בכך שהן פסולות, ושום בדיקה דקדקנית לא תוכל לגלות זאת. לדוגמה, אם הסופר לא כיוון לפני כתיבתן שהוא כותבן לשם מצוות תפילין או לשם מצוות מזוזה, או ששכח לכוון לכתוב את השמות לשם קדושת השם – התפילין פסולות, ודבר זה אינו ניכר בבדיקה. וכן ישנם מקרים שנפלה טעות שפוסלת את התפילין או המזוזה ואין דרך לתקנה משום ‘שלא כסדרן’ (להלן י, טו), ואם הסופר אינו ישר, הוא עלול לתקן את הטעות באיסור, כדי לא להפסיד את הפרשיות שטרח עליהן שעות רבות, ואין אפשרות למגיהים לדעת זאת. ולעיתים הסופר אינו יודע את ההלכה כראוי, כגון שכתב אות אחת בדרך של ‘חק תוכות’ (להלן י, יג), ואינו יודע שפסל בזה את התפילין או המזוזה.

לפיכך, יש לקנות תפילין ומזוזות מסופר ירא שמיים שבקיא בהלכות סת”ם, או לחילופין מסוחר ירא שמיים שמשווק פרשיות של סופרים שמוּכָּרִים לו כיראי שמיים ובקיאים בהלכות סת”ם. כיוון שהמראה החיצוני אינו יכול להעיד על אמינות המוכר, מי שאינו מכיר באופן אישי סופר או סוחר ירא שמיים שבקיא בהלכה, מוטב שיפנה לרב שהוא מכיר כדי שייעץ לו היכן לקנות תפילין ומזוזות.

יראת השמיים נבחנת בישרות ובאמינות שבין אדם לחברו, ובנכונות לוותר על ממון ובלבד שלא להיכשל באיסור גזל או שקר. בנוסף, הידור מצווה לקנות תפילין מסופר צדיק, שמהדר במצוות שבין אדם למקום ובמצוות שבין אדם לחברו, קובע עיתים לתורה ומתפלל במניין, משלם מיסים כחוק ומקיים את מצוות יישוב הארץ. ואם הוא גם מהחיילים שחרפו נפשם על הגנת העם והארץ, מעלתו גדולה במיוחד.

קנה אדם פרשיות שנכתבו על ידי סופר ירא שמיים ועברו בדיקה כראוי, ואחר שנים פתחם והתברר שיש בהם פסול, לדעת רבים, כיוון שעשה את המוטל עליו בבדיקת התפילין שקנה, הרי הוא נחשב כמי שקיים את מצוותו. מעין מה שאמרו חכמים (קידושין סו, ב), לגבי כהן שעבד בבית המקדש והתברר שהוא בן גרושה שפסול לכהונה, שאמנם מכאן ואילך כל קרבן שיקריב פסול, אולם הקורבנות שהקריב עד אז עבור ישראלים – כשרים, והם אינם צריכים לחזור ולהקריבם (דעת קדושים לט, ט).^[16]

יד – הידור מצווה וכמה נכון לשלם עבורו

מצווה להדר במצוות, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – “התנאה לפניו במצוות” (שבת קלג, ב). וכן מצינו שקיבל ה’ את מנחתו של הבל שהביא קרבן מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, ואילו את קרבנו של קין, שקימץ והביא מפירות האדמה הפשוטים, לא קיבל (בראשית ד, ג-ה; רמב”ם איסורי מזבח ז, יא).

אמרו חכמים שמצוות ההידור שיוסיף עד שליש ממחיר המצווה (ב”ק ט, א). לדוגמה, אם תפילין כשרות מעור בהמה גסה, שיחזיקו מעמד זמן רב, עולות כ-2,000 שקלים, אזי מצוות ההידור להוסיף עד שליש ולקנות תפילין יותר מהודרות ב-2,666 שקלים. ויש מחמירים וסוברים שהשליש הוא מ’לבר’, היינו שהתוספת תהיה שליש מהמחיר הכולל, ואזי ההידור הוא לקנות ב-3,000 שקלים. ואם ירצה להדר במצווה ולהוסיף יותר משליש, כדי לקנות תפילין יותר מהודרות, הקב”ה ישלם שכרו. ובתנאי שתוספת ההידור לא תהיה על חשבון מצוות אחרות שקודמות בחשיבותן, וקל וחומר שלא על חשבון תשלום חובותיו וסיפוק צרכי ביתו הבסיסיים.

מצוות ההידור שייכת לאדם רגיל, אבל מי שמצבו דחוק, אין עליו מצווה להוסיף שליש (יש”ש, מ”א, מ”ב תרנו, ו). מנגד, מי שזכה לעשירות, ראוי שיהדר ויוסיף יותר משליש. ובמיוחד מי שרגיל להדר בקניית בגדים ורהיטים במחיר גבוה בהרבה ממחיר הבגדים והרהיטים הרגילים, שמצווה עליו להוסיף ולהדר במצוות לפחות כפי שהוא מוסיף בצרכי חול.

בכלל ההידור לצאת ידי שיטות המחמירים אף שלא נפסקו להלכה, ולדאוג שיהיו התפילין והרצועות יפות, ואף להדר שיהיה התיק שבו מניחים את התפילין נאה, ולהחליפו כשיתבלה.

יש מיצרני התפילין שמתהדרים ברשימות ארוכות של דקדוקים והידורים, אך קשה להתרשם מהן, מפני שרוב הפרטים המובאים בהן מצויים ברוב התפילין, וחלקם נוגעים לחששות רחוקים או לדינים שאין להם סמך בפוסקים. לפיכך, נכון למי שאינו בקיא בפרטי ההידורים, לקנות מסופר או סוחר שמוּכָּר כאמין וירא שמיים, כמבואר בהלכה הקודמת.^[17]

טו – בדיקת תפילין

תפילין שהוחזקו בכשרות, היינו שנבדקו כראוי בעת הכנתן, אין צריך יותר לבודקן לעולם, וכל זמן שלא ניזוקו הרי הן בחזקת כשרות ומניחים אותן בברכה. וזאת בתנאי שמניחים את התפילין באופן שוטף. אבל אם נפלו לתוך מים או שבמשך תקופה ממושכת לא הניחו אותן, צריך להזדרז לבודקן, כדי לוודא שלא אירע פסול באחת האותיות (שו”ע לט, י). מי שרגיל להניח את התפילין שלו במכונית, ופעמים שהן נמצאות בחום גבוה מאוד, נכון שיבדקם פעמיים בשבע שנים.^[18]

ראוי לציין בצער, שלעיתים כאשר נותנים את התפילין לבדיקה, למרות שהתפילין במצב טוב, הבודק מחפש בהן פגמים ומוצא, וזאת כדי לגרום לבעל התפילין לקנות אצלו פרשיות חדשות ולשלם לו עבור חידוש התפילין. אמנם הוא נזהר בלשונו ומדגיש שלא ברור אם הפגמים שמצא פוסלים, אבל מסביר שכדי לצאת מספק עדיף להחליף את הפרשיות ולחדש את הבתים. לעיתים מדובר בבודק מחוג מסוים שרואה בעין רעה חוגים אחרים, ולכן ליבו מטה אותו למצוא בפרשיות ובתפילין של סופרים ויצרנים מחוגים אחרים בעיות. אך אם בעל התפילין היה פונה לבודק מבני חוגו של הסופר או היַצרן, היה מוצא שהתפילין כשרות ונאות.

הסיבה שניתן למצוא פגמים גם בפרשיות כשרות, מפני שהכתיבה נעשית ביד, וממילא טבעי שהאותיות אינן אחידות, ויש הבדלים בין הסופרים, ולכן כאשר רוצים, פעמים רבות ניתן למצוא איזה אות שנכתבה מעט שונה ולהטיל בה ספק מסוים. בנוסף, במשך השנים הנטייה להדר ולהחמיר גברה, וככל שנתפשט הדפוס בעולם, כך צורת האות התקבעה בתקנים גבוהים יותר, ומה שבעבר נחשב כמהודר נחשב עתה ככשר בלבד, ומה שהיה נחשב בעבר כשר נחשב עתה ככשר עם בעיות. גם פרשיות שנכתבו לפני כארבעים שנה על ידי סופרים יראי שמיים, ונחשבו אז ככשרות ללא פקפוק, יהיו מגיהים שכיום יטילו פקפוק בכשרותן. במסגרת זו, קל גם לבודק שאינו חפץ בטובת הפרשיות, למצוא בהן פגמים למרות שנכתבו על ידי טובי הסופרים. אולם הזהירו חכמים שלא להוציא לעז על הראשונים, והמפקפקים בצורת האותיות של סופרים יראי שמיים מהדורות הקודמים, חוטאים. וכבר אמרו חכמים (אבות ה, יט), שתלמידיו של אברהם אבינו הם בעלי ‘עין טובה’. דין תפילין שבלו וגניזתן, להלן יד, י.