הלכה למשה מסיני שיהיו לבתי התפילין תיתורא ומעברתא. נמצא ששלושה חלקים לבתי התפילין: א) ‘בית’ (‘קציצה’), שבו מניחים את הפרשיות. ב) ‘תיתורא’, שנועדה לסגירת הבית מלמטה. התיתורא רחבה מהבית לכל צדדיו, כדוגמת שולי כובע. במקום הרחב תופרים את התפילין על ידי גידים בתפירה כפולה, הלוך ושוב. שלוש תפירות בכל צד, כך שבארבעת הצדדים ישנן שתים עשרה תפירות כנגד שבטי ישראל (שו”ע לב, נא; מ”ב רכח). ג) ‘מעברתא’. מהתיתורא נמשכת מעברתא, שבה עוברת הרצועה שעל ידה קושרים את התפילין ליד ולראש.
אין לבתי התפילין שיעור, לפיכך, אפשר לעשותם גדולים או קטנים, אולם צריך שלא יהיו קטנים מדי, כי אז יצטרכו לכתוב עבורן פרשיות קטנות מאוד שקשה לכותבן כהלכתן. ולא יהיו הבתים גדולים מדי, כי אז התפילין עלולות לצאת מהמקום המיועד להנחת התפילין בראש וביד (שו”ע לב, מא; מ”ב קפט).[3]
לתפילין של יד כותבים את ארבע הפרשיות על קלף אחד ומניחים אותו בתוך הבית. לעומת זאת לתפילין של ראש כותבים את ארבע הפרשיות על ארבעה קלפים, ואת הבית המרובע מחלקים לארבעה בתים צרים, ומניחים בכל בית פרשה אחת. הלכה זו נלמדה מדיוק הפסוקים (מנחות לד, ב). ניתן ללמוד מכך, שבראש יש מקום למחשבות רבות ושונות, אולם כשמגיעים למעשה, ישנה מחויבות למעשה ורגש שמגובשים כאחד, ולכן כל הפרשות שבתפילין של יד כתובות בקלף אחד.
צריך לעשות את בית התפילין מעור אחד. ואף בית התפילין של ראש שמכיל ארבעה בתים צריך להיות מעור אחד (מנחות לד, ב). גם כאשר תופרים שני עורות או מדביקים אותם זה לזה, דינם כעור אחד. אמנם לכתחילה משתדלים לעשות את הבית מעור אחד בלא הדבקה או תפירה. ויש מהדרים שאף התיתורא והמעברתא יהיו מעור אחד עם הבתים בלא הדבקה. כיום שעושים את התפילין מעור בהמה גסה, שהוא עור עבה וגדול, קל יותר לעשותן מעור אחד. תפילין שמדביקים בהן חלקים של עורות אחרים מכונות ‘תפילין פשוטים’.[4]
[3]. הרא”ש (הלכות קטנות, קיצור הל’ תפילין) הביא את דברי השימושא רבא, שלכתחילה בתי התפילין צריכים להיות בגודל של שתי אצבעות על שתי אצבעות – 3.8 ס”מ (לחזו”א 4.8 ס”מ). וכעין זה כתבו התרומה (ריג), וסמ”ג (עשה כב). אך הרא”ש ורבנו ירוחם, כתבו שלא נהגו כן. וכן נפסק בשו”ע לב, מא. כיום המנהג הרווח, לחשוש לדברי השימושא רבא, ועושים את הבתים עם התיתורא שתי אצבעות (א”ר, מ”ב לב, קפט). חסידי חב”ד עפ”י שועה”ר (לג, סג), מדקדקים שיהיו הבתים לבדם שתי אצבעות. והנוהגים על פי הקבלה להניח שני זוגות יחד, של רש”י ור”ת, עושים את אורך הבית עם המעברתא שתי אצבעות, כששיעור הבית עצמו קצת יותר מאצבע (וישב הים ב, ד).עוד כתב שם הרא”ש, שיש להיזהר שהבתים עם התיתורא לא יהיו קטנים מרוחב אצבע, ועל כן מקום יש בראש לשני בתי תפילין ולא שלושה ע”כ. ויש לחשוש שאם יהיו קטנות יותר יהיו פסולות, שכן לא יוכלו לכתוב את פרשיותיהן כהלכה (עולת תמיד לב, נג; מ”ב קפט). אמנם היו שנהגו לעשות תפילין קטנות מאוד (ב”ח לב, כז).
[4]. בגמרא מנחות (לד, ב): “מניחן בד’ בתים בעור אחד”. כתבו התוס’ (מנחות לב, א, ‘דילמא’) שתפירת שני עורות הופכת אותם לעור אחד. וכ”כ אגודה (שם), וריטב”א (מגילה ח, ב). כתב באור זרוע (א, תקלט), שהדבקה כתפירה. וכן עולה מהמשנה (כלים יח, ח, וכפי שביארוה ר”ש, רמב”ם רא”ש ורע”ב). ובעל התרומה כתב שלכתחילה טוב לעשותם מעור אחד ממש והובאו דבריו בב”י (לב, לח), וכ”כ בשו”ת רמ”ע מפאנו לח. ויש אחרונים שכתבו שחובה לעשות את התפילין מעור אחד ממש (ב”ח; קסת הסופר כא, ג; ישכיל עבדי ה, ה). אולם רוב ככל הפוסקים הורו שתפירה או הדבקה הופכות את העור לאחד, וכן נהגו ישראל, אלא שלכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים ולעשות את התפילין מעור אחד (שועה”ר לב, נח; שו”ת ר’ עזריאל הילדסהיימר א; מ”ב לב, קעב; מים חיים משאש ח”ב צח, ג; יבי”א ח”ט או”ח א, ועוד). למדו הראשונים מרש”י ורמב”ם, שמהמשך אותו העור שעושים את הבית יש לעשות גם את התיתורא והמעברתא. ויש סוברים שאפשר לעשותם מעורות נפרדים אף בלא הדבקה או תפירה, וכתבו שכך נהגו (תוס’ מנחות לה, א, ‘תיתורא’, רא”ש ומרדכי). כיום נוהגים להקפיד בכך, והמהדרים אף אינם נעזרים בהדבקה (מ”ב לב, רא).
אם ישנם קרעים או נקבים בעור של בית התפילין או התיתורא והם נראים כלפי חוץ – פסולות (מנחות לה, א; שו”ע לג, א; מ”ב ו). אם הנקבים בבית תפילין של ראש בעור שבין ארבעת הבתים, באופן שאינו נראה כלפי חוץ. אם הם בשלושה בתים – פסולות, אם הם בבית אחד, אפילו כמה נקבים בשני צידי אותו בית – כשרות. אם יש נקבים בשני בתים, והבתים צמודים זה לזה, גם כשהנקבים אינם צמודים זה לזה – פסולות. ואם הם שני בתים שאינם צמודים, אף שיש כמה נקבים בכל אחד מהם, ובפנימי אף בשני צדדיו – כשרות (שו”ע ורמ”א לג, א; מ”ב ט; באו”ה ‘ראשון’). בכל אופן אין צורך להקל בכך, שכן על ידי הדבקה אפשר לסתום את הנקב ולהכשירו (עי’ מ”ב לג, ד). כתבתי שדין נקב כדין קרע, שכך היא דעת רבים (לשכת הסופר כד, א; שואל ומשיב תליתאה א, רצח, ועי’ זכרון אליהו יב, ה). אמנם יש אומרים שכל הפסול הוא בקרע, שמצביע על חולשת העור, אבל נקב אינו פוסל בבתי התפילין (שו”ת מהר”ם שיק או”ח יט-כא; בית שערים או”ח כז).
