ז – אותיות השם בתפילין וברצועות

הלכה למשה מסיני לעשות צורת ‘ש’ על עור בית התפילין של ראש משני צדדיו, ל’ש’ שמימין המניח – שלושה ראשים, ול’ש’ שמשמאלו – ארבעה ראשים. שלושה כנגד האבות וארבעה כנגד האימהות. הקצה התחתון של ה’ש’ צריך להגיע עד התיתורא (מנחות לה, א; שו”ע לב, מב-מג). לדעת רבים, מעיקר הדין די לעשות ‘ש’ באופן הפשוט ביותר, אולם נוהגים להדר ולעשותה כצורת ‘ש’ בכתב סת”ם (מ”ב קצא). יש סוברים שאין לעשות את ה’ש’ על ידי הטבעת דפוס, כי באופן זה ה’ש’ אינה נכתבת אלא נעשית מאליה על ידי דחיקת מה שסביבה (רבנו יונה, רשב”א). ויש סוברים שאין בזה פגם, ולהיפך, טוב לעשותה על ידי דפוס כדי שתהא יפה (אור זרוע תקסג, רמ”ע מפאנו לח; מ”ב קצג). כיום מהדרים לעשות את ה’ש’ על ידי דפוס, ואח”כ מרטיבים את העור ומבטלים את ה’ש’, ושוב מגביהים את ה’ש’ בעבודת יד על ידי מלקט, והדבר נעשה אז בקלות, כי העור ‘זוכר’ את צורת ה’ש’ שהוטבעה בו. כדי להשלים את ה’ש’ ביופיה והידורה חוזרים לסיים את עשייתה על ידי דפוס.^[9]

עוד אמרו חכמים (מנחות לה, ב), שהלכה למשה מסיני לעשות אות ‘ד’ ברצועות התפילין של ראש, ואות ‘י’ ברצועת התפילין של יד. ביחד הם שם ‘ש-די’. טוב להכין את האותיות כסדרן, תחילה לסיים את הכנת בית התפילין של ראש עם האות ‘ש’, לאחר מכן לקשור ה’ד’ ברצועות של ראש, ולבסוף את ה’י’ ברצועת תפילין של יד (רמ”א לב, נב).^[10]
שני מנהגים בעשיית קשר ה’ד’ ברצועות של ראש: יש עושים קשר מרובע, וה’ד’ נוצרת על ידי הרצועות הנמשכות מהקשר, ויש עושים את הקשר עצמו בצורת ‘ד’. שני המנהגים כשרים, ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו. קשר ה’י’ שעושים ברצועות של יד צמוד לבית התפילין (ראו לעיל ג, ו).