כל אחד מארבעת בתי התפילין שבתפילין של ראש צריך להיות נפרד מחברו, כשהמחיצות של כל אחד מהם מקיפות אותו מראש גובה התפילין ועד התיתורא, והחריץ שבין הבתים צריך להיראות כלפי חוץ לכל אורכו. בדיעבד, די שהחריץ יהיה ניכר בראש הבתים כדי שיהיו ארבעה ראשי הבתים נראים לכל (שו”ע לב, מ).
אין לטוח את ארבעת הבתים בצבע עבה עד שהחריצים שבין הבתים לא יהיו ניכרים כלל. כי אף אם יעשו בצבע העבה חריצים שיהיו מכוונים כנגד החריצים האמיתיים, לדעת רבים יהיו פסולים. ואם לא יהיו מכוונים כנגד החריצים, לכל הדעות יהיו פסולים. כאשר עושים את התפילין מעור בהמה גסה שיש לו עובי, נוהגים להדר ולחתוך מעט את העור סביב החריצים שבין הבתים, כדי שיהיו ניכרים לכל אורכם גם לאחר צביעת התפילין.
כפי שלמדנו, בתי התפילין צריכים להיות נפרדים זה מזה, הבעיה שכשהם פרודים הם עלולים להתרחק זה מזה עד שהבית של ראש כבר לא יהיה מרובע וייפסל (כמבואר בהלכה הבאה). לכן נהגו הסופרים להדביק מעט את הבתים זה לזה, וכל זמן שהדיבוק הוא במיעוט השטח שביניהם – אינו פוסל (באו”ה לב, מ, ‘חריץ’). תפילין אלו מכונות ‘רוב פרודות’. כיום, שעושים את התפילין מעור בהמה גסה, ניתן לעשותו חזק כך שגם בלי דבק ריבועו יישאר יציב. תפילין אלו מכונות ‘פרודות מלא’. נוהגים לכתחילה להעביר גיד בין הבתים בגובה התיתורא כדי להבדיל בין הבתים (שו”ע לב, נא; מ”ב רל).[5]
לכאורה על פי המבואר בהערה הקודמת הדבקה מחשיבה את העורות כאחד, ונמצא שהדבקת בתי התפילין זה לזה פוסלתם. והיו שהורו שלא להדביקם (מעשה רב תפילין יט; סידור אדמו”ר הזקן; ערוה”ש לב, עח). אולם נהגו להדביקם, מפני שבלא זאת, הבתים התרחקו זה מזה והריבוע היה מתקלקל והתפילין נפסלו (חת”ס, לשכת הסופר כא, ג). ויש שביארו, שרק הדבקה שנועדה לאחד את חלקי העור נחשבת הדבקה מאחדת, מה שאין כן הדבקה שנועדה לשמור על הבתים הנפרדים שלא יתרחקו זה מזה (ישועות יעקב לב, כד; חתן סופר כד, א; בר ליואי או”ח ג). ויש שהוסיפו וביארו, שהואיל ובפועל נשארים שם ארבעה בתים, כל זמן שהחריצים ניכרים כלפי חוץ, ההדבקה לא פגמה (חלקת יואב ח”א קמא יו”ד לד; דעת תורה לב, מ). כדי לצאת ידי המחמירים, נהגו למרוח את הדבק בחלק התחתון סמוך לתיתורא, באופן שרק מיעוט משטח הבתים דבוק והחריצים ניכרים (עי’ באו”ה לב, מ, ‘חריץ’). כאמור למעלה, בבתים מעור בהמה גסה ניתן לעשותם פרודים לגמרי בלא הדבקה. הידור זה נקרא ‘פרודות מלא’. יש מדקדקים להשאיר רווח שניכר לעין בין הבתים, וקוראים להידור זה ‘תפילין חרוצות’. אולם רבים סוברים שאין מקום לדקדוק זה שלא היה רווח בישראל, ובנוסף, גם עלול לגרום לקלקול הריבוע.
בתפילין של בהמה דקה היו שנהגו לחפות את הבתים בעור ועשו בו חריצים, ויש אומרים שאם החריצים נעשו כנגד החריצים האמיתיים כשרות (מהר”ם מינץ סא; הר צבי א, לד). ויש פוסלים (פרשת מרדכי ב; בגדי כהונה א).
בגמרא (לד, ב): “נותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת”, יש מבארים שדין זה הוא למקרים יוצאי דופן (סמ”ק, אורחות חיים). ויש סוברים שהכוונה להניח חוט בין הבתים, כדי להבדיל בין בית לבית (רמב”ם ג, יא; סמ”ג כב). בדיעבד חסרון חוט זה אינו פוסל (ט”ז לב, לח; מ”ב רל). כיום יש מהדרים להעביר את הגיד בין הבתים בגובה התיתורא לאחר סיום ייצור התפילין, באופן שיהיה ניכר כלפי חוץ וקוראים להידור זה ‘תפילין מכוונות’. אמנם מצד הדין אין בכך צורך. נהגו לכתחילה לעשות את בתי התפילין שווים זה לזה משום נוי תפילין (ד”מ לב, טז בשם הרוקח).
