ו – שלא להגעיל אנשים אחרים

פורסם בקטגוריה פרק יג - דרך ארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ו,א – מקור האיסור להגעיל אנשים אחרים

האיסור עצמו מובא בחגיגה ה, א, כפי שהבאתי בהלכה. וכן ברור ש'בל תשקצו' בפני אחרים חמור יותר, שכן הריגת כינה ויריקה אינן אסורות כשהוא לבדו.

וכתבתי שיש בו משום איסור 'בל תשקצו', שכן יסוד איסור 'בל תשקצו' הוא שלא לעשות דבר מגעיל, והוא אינו רק מה שנזכר בהלכה, אלא כל הדומה לו, וכפי שמשמע מהרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כט-לא). וכיוון שיש דברים שכשאדם עושה אותם כשהוא לבדו אינם נחשבים מגעילים אבל בפני אחרים הם מגעילים, גם איסור 'בל תשקצו' חל כאשר הוא עושה אותם בפני אחרים, שאז הוא עושה דבר שנחשב מגעיל (כך נראה בפשטות, אמנם עדיין לא מצאתי מי שכתב בפירוש שלהגעיל אחרים אסור משום בל תשקצו).

ובספר חסידים תרמ"א: "אדם שהוציא ניעו מחוטמו והוא הולך לו ובא אחר ונמאס בו, אותו שהוציא הניע יבא לדין, לפי שגורם מיאוס לחבירו. וגם אם הביא בניו או בנותיו עמו בבית חבירו, והנה מנהג של ילדים קטנים שהם סביב לחוטמם מאוסים, צריך לנקותם ואם לאו – נענש. אבל אם בא אדם לביתו ורואה הילדים ונמאס אין זה נכשל כי מנהג ילדים כן".

ושם מד: "… ציער אדם כאלו ציער עולם מלא, שכל מה שבעולם יש באדם. רקק בפניו ולא הגיע לו הרוק – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אפילו ציער כל שהוא – על כל צער וצער שהוא מצער את חבירו יענש בידי שמים, שנאמר… על כל נעלם, ורבותינו דרשו: מאי על כל נעלם, זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס. וי"א זה הרוקק. ולכן כל יראי ה' הצדיקים אשר אין הקב"ה מביא תקלה על ידם יהיו נזהרים למחול מיד להורג כינה או רוקק או עושה כל דבר מאוס שלא יהא נכשל על ידם. ומעשה בחסיד אחד שהיה מכסה כל הרוקים שהיה מוצא במקום אשר ידע אשר יהודי עשאו, והיה מוחל לו, ולפיכך היה מכסהו שלא יבא אחר ויראה ויהיה נמאס ולא ימחול לעושהו ויהיה העושה נכשל. ואחריו הוא טוב לנהוג…"

וקשרנו את האיסור להגעיל אחרים בשתי מצוות מהתורה, האחת לא תעשה (ויקרא כה, יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". השנייה מצוות עשה (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". ומעניין לעמוד על כך, שאת שתי המצוות הללו שהן בין אדם לחבירו, תולה התורה ביראת ה'.

אמנם לעניין "לא תונו", יש לעיין, כי עיקר המצווה שלא לצער את חבירו בדברים, כמובא בספרא (שם): "ולא תונו איש את עמיתו זו הונאת דברים, יכול זה הונאת ממון? כשהוא אומר אל תונו איש את אחיו הרי אונאת ממון אמורה, הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו – הרי הונאת דברים. כיצד? אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים מה היו… ראה חמרים מבקשים תבואה מבקשים יין, לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא לא מכר חיטה מימיו". ומ"מ משמע שכל מה שמצער את חבירו בכלל אונאת דברים. וכך משמע מהסוגיה בבבא מציעא (נט, א): "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". ואמנם רש"י מפרש "אונאת דברים", אבל נראה שכל מה שמצערה בכלל זה, כמו למשל המאחר לבוא לביתו, כמובא בכתובות סב, ב. ועיין בספר 'לרעך כמוך' ח"ג ע' 53 בהערה שהסתפק בזה. ובכל אופן דיבורים מגעילים המצערים את השומעים בסעודה, הם בוודאי בכלל "לא תונו" מהתורה.

פורסם בקטגוריה פרק יג - דרך ארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן