א,א – עשיית מלאכות אוכל נפש לצורך חולה שאין בו סכנה
כתב שש"כ לג, כה-כו, שאסור לעשות כל מלאכה עבור חולה שאין בו סכנה, אפילו מלאכות אוכל נפש כבישול או הוצאת תרופה מרשות לרשות, משום שאינם בגדר שווים לכל נפש. ולכן כתב למעשה (הלכות כז-כח), שמי שנצרך להרתיח מים לצורך מכשיר אדים או חיטוי מזרק או מילוי בקבוק חם, יוסיף מים לקדירה שהוא ממילא מרתיח בשביל שתייה או שטיפת כלים, ועל ידי ריבוי בשיעורים הדבר מותר. וכ"כ לאסור בחלקת יואב או"ח כו (ד"ה 'גם דע'); ארחות חיים תקיא, א; אמרי בינה דיני יום טוב ב; חוט שני עמ' צה-צז (אמנם התיר מלאכת הוצאה לצורך חולה מצירופים שונים). וכן כתב בשעה"צ תקיא, ט (שלפי התוס' שחימום מים לרחיצה ביום טוב אסור מדאורייתא משום שאינו שווה לכל נפש, גם בישול לחולה שאין בו סכנה אסור משום שאינו שווה לכל נפש, הרי שצורך רפואי אינו נחשב שווה לכל נפש). וכ"כ רמב"ן (תורת האדם שער המיחוש), שצורך רפואה לחולה אינו נחשב שווה לכל נפש.
ויש סוברים שצורך של חולה נחשב שווה לכל נפש, מפני שכל אדם בשעה שיהיה חולה ירצה תרופות. וכ"כ רבי שלמה קלוגר (ספר החיים שכח); שו"ת עבודת הש"ם (או"ח ד); חזו"ע עמ' כג. וכ"כ באבני נזר או"ח שצד, ח, אלא שלמעשה נטה להחמיר. וכן עולה מדברי הריטב"א ביצה כב, ב, שיובאו להלן.
ויש שרצו ללמוד מתוס' (שבת לט, ב, 'וב"ה'), שסובר שצורך של חולה נחשב שווה לכל נפש, שכך הסביר את היתר חימום מים לזיעה ביו"ט, שאף שאסרו לחמם מים לרחצת כל הגוף, כי אינו שווה לכל נפש, התירו זיעה מפני שהיא שווה לכל נפש "דאינה תענוג אלא לבריאות". ועל סמך זה התירו כמה אחרונים לעשן ביו"ט, כי הרופאים אז טענו שהעישון מועיל לבריאות (מו"ק תקיא; כתב סופר או"ח סו; פני יהושע שבת לט, ב). ויש לדחות את הראיה לגבי חולה, מפני שבמפורש התיר דבר שהוא לבריאות של בריאים, ולא כתב שצורכי חולה שווים לכל נפש. ויש שרצו לומר שכך גם דעת השדי חמד (אס"ד מערכת יום טוב א, כו), אבל אחר העיון בדבריו רואים שהתיר לשתות משקה רפואי רק מפני שגם בריאים שותים אותו בשעת הדחק, אבל לא מפני שצרכי חולה נחשבים שווים לכל נפש.
וכיוון שמדובר במלאכות שלדעת המחמירים איסורם מהתורה, יש להחמיר, ובמיוחד שכך דעת רוב הפוסקים.
