דף מקורות לסוגיית היחס לגר

דברים פרשת עקב י, יב-כא

(יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אלוקיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אלוקיך לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אלוקיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

(יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ:

(יד) הֵן לַה' אלוקיך הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ:

(טו) רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה:

(טז) וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד:

(יז) כִּי ה' אלוהיכם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד:

(יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה:

(יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(כ) אֶת ה' אלוקיך תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ:

(כא) הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:

ספר חסידים סימן קטז

ואהבתם את הגר (דברים י' י"ט), מצוה אותנו לאהוב את הנכנס תחת כנפי השכינה לקיים את כל המצות והתורה. ובל"ו מקומות הזהירה תורה על אהבתו ושלא להונותם בין אונאת ממון בין אונאת דברים. וגדולה אהבתן וחביבה לפני המקום יותר מאהבתן של ישראל, משל לשני בני אדם אחד אוהב את המלך והאחד המלך אוהבו, מי גדול? אותו שהמלך אוהבו, נמצא ישראל אוהבים הקדוש ברוך הוא והקב"ה אוהב את הגר שנאמר (שם שם י"ח) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. על כן מצוה עלינו לאהוב את מי שהמלך אוהב אותם לפיכך כתיב ואהבתם את הגר.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב

תנו רבנן: המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, והלוחצו עובר בשנים. מאי שנא מאנה – דכתיבי שלשה לאוין: וגר לא תונה, וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו, ולא תונו איש את עמיתו – וגר בכלל עמיתו הוא. לוחצו נמי, שלשה כתיבי: ולא תלחצנו, וגר לא תלחץ, ולא תהיה לו כנשה – וגר בכלל הוא! – אלא: אחד זה ואחד זה בשלשה.

תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר – מפני שסורו רע.

רש"י מסכת הוריות דף יג עמוד א

אמר להם מפני שסורן רע – שיצר לבם רע הוא יותר מדאי סורו שר שלהם כדאמר (ב"מ דף נט:) בגר שסורו רע דהיינו יצר הרע ששר שלו רע הוא.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב

מאי דכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים? תניא רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך, והיינו דאמרי אינשי: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא.

רש"י מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב

מום שבך אל תאמר לחברך – כיון דגרים הייתם – גנאי הוא לכם להזכיר שם גירות.

מאן דאית ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא לחבריה זקיף ביניתא – מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או בן ביתו תלה לי דג זה, שכל שם תלייה גנאי הוא לו.

שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב

תלמיד הר"פ: ואמרי לה במ"ו. ואם תאמר היכא אשכחן הנהו מ"ו מקומות הא לעיל לא מצינא לאשכוחי אלא שלשה לאוין. ויש לומר דחשיב כל המקומות שהוזכרו בגר כמו גרים הייתם וכמו ואהבת את הגר וכיוצא בו. תלמיד הר"פ ז"ל:

ראב"ד: וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו. נראה לי דכל היכא דכתיב בהם בגר או כגר וכאזרח וכיוצא בו קרי ליה אזהרה. אבל כמדומה לי שאין החשבון מכוון לא לל"ו ולא למ"ו והמחלוקת שיש בין החשבונות הללו מפני שזה מחשב כל המקומות שנזכר בו הגר וזה אינו מחשב אותם המקומות שנזכר בהם בתורה עני ויתום ואלמנה. עד כאן:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן ו

אמר ריש לקיש חביב הוא הגר שנתגייר, מישראל בעמידתן על הר סיני, למה לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות, לא היו מקבלים את התורה, וזה שלא ראה אחד מהם, בא והשלים עצמו להקב"ה, וקיבל עליו מלכות שמים, יש לך חביב מזה. מעשה באונקלוס הגר ששאל לזקן אחד ואמר לו מה חיבב הקדוש ברוך הוא את הגר, שאמר ואהב גר לתת לו לחם ושמלה (דברים י יח), הרי הכל לחם ושמלה, א"ל והלא יעקב אבינו לא בקש אלא זה, שנאמר ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש (בראשית כח כ). רבותינו אמרו חביב הוא הגר, שהכתיב הקדוש ברוך הוא על עצמו, למה תהיה כגר בארץ (ירמיה יד ח) אמר הקדוש ברוך הוא כך אני מחבב את הגר, ואברהם אב הגרים, ובאו הרשעים הללו להזדווג לו, ווי להם שסופן ליפול לפניו, מנין ממה שקראו בענין ויהי בימי אמרפל.

במדבר רבה (וילנא) פרשה ח סימן ב (פרשת נשא)

הרבה הקדוש ברוך הוא אוהב את הגרים למה הדבר דומה למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב כן בכל יום פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם נכנסה הצאן לדיר נכנס עמהם יצאת לרעות יצא עמהם אמרו למלך הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם היה המלך אוהבו בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו לא יכה אדם אותו הזהרו בו ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם תנו לו וישתה והיה אוהבו הרבה אמרו לו מרי כמה תישים יש לך כמה כבשים יש לך כמה גדיים יש לך ואין את מזהירנו ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו אמר להם המלך הצאן רוצה ולא רוצה כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר הצביים במדבר הם ישנים אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר, כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל או"ה =אומות העולם= ובא לו אצלנו לכן הרבה עליו שמירה שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם וכה"א ואהבתם את הגר וגר לא תונה וגו' וכשם שחייבה תורה לגוזל לחבירו תשלום ממון וקרבן איל הכפורים כן חייבה תורה לגוזל את הגר לשלם לו ממונו ויביא קרבן איל הכפורים שכן כתיב דבר אל בנ"י איש או אשה והפרשה הזו בגוזל הגר אמורה דכתי' (תהלים קמו) ה' שומר את גרי' שהרבה בשמירתם כדי שלא יחזרו לסורן.

חביבין הגרים שבכל מקום הכתוב מקיש אותם בישראל שנאמר (ישעיה מא) ואתה ישראל עבדי יעקב וגו' נאמרה אהבה בישראל שנאמר (מלאכי א) אהבתי אתכם אמר ה' ונאמרה אהבה בגרים שנאמר (דברים י) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה נקראו ישראל עבדים שנאמר (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים נקראו גרים עבדים שנא' (שם /ויקרא/ כו) מהיות להם עבדים נאמר רצון בישראל שנא' (שמות כח) והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' ונאמר רצון בגרים שנאמר (ישעיה נו) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וגו' נאמר שירות בישראל שנאמר (שם /ישעיהו/ סא) ואתם כהני ה' תקראו וגו' ונאמר שירות בגרים שנאמר (שם /ישעיהו/ נו) ובני הנכר הנלוים וגו' נאמר שמירה בישראל שנא' (תהלים קכא) ה' שומרך וגו' נאמר שמירה בגרים שנא' (שם /תהלים/ קמו) ה' שומר את גרים וכן את מוצא בד' כתות העומדות לפני המקום שנאמר (ישעיה מד) זה יאמר לה' אני וגו', זה יאמר לה' אני הרי כולו למקום לא נתערב בו חטא (שם /ישעיהו מ"ד/) וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי צדק (שם /ישעיהו מ"ד/) זה יכתוב ידו לה' אלו בעלי תשובה (שם /ישעיהו מ"ד/) ובשם ישראל יכנה אלו יראי שמים הא למדנו שהגרים הרי הם כישראל ולכך נאמר פרשה זו איש או אשה וגו'.

ראה עוד:
מכילתא דרבי ישמעאל לשמות כב, כ.

נפש חיים לר"ח פלאג'י מערכת ג אות נח – תוספת חול על הקודש; תשב"ץ א, לג.

רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ג-ד

ג: מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.

ד: אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר, צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת שמו, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, הקדוש ברוך הוא עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר.

תשובת הרמב"ם לרבי עובדיה הגר (מכון ירושלים סימן רסט; בלאו סימן תמח)

[לרבי עובדיה הגר – תשובה שעשה הרב לישמעאל אחר שנתגייר. הגיעו אלינו שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכל מהבין גר צדק ישלם ה' פעלו ותהי משכורתו שלמה מעם ה' אלוהי ישראל אשר בא לחסות תחת כנפיו שהיה ישמעאל ונתגייר]

על אלו הישמעאלים שאמרת שאינם עובדי עבודה זרה, ואמר לך רבך שהם עובדי ע"ז והאבנים שמשליכן בתרפותן הן למרקוליס, והשיב לך שלא כהוגן עד שנתעצבנת אל לבך ונכלמת וקרא עליך ענה כסיל כאולתו.

ראה עוד:
חלק השני של התשובה, מהדורת מכון ירושלים סי' רסט (החלק הראשון עוסק בהגדרת ע"ז והאסלאם)

ספר החינוך פרשת עקב מצוה תלא

מצות אהבת הגרים

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י', י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוחדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו', ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר.

משרשי המצוה. כי השם בחר בישראל להיות לו לעם קדוש ורצה לזכותם, ולכן הדריכם וציום על דרכי החנינה והחמלה, והזהירם להתעטר בכל מדה חמודה ויקרה למצוא חן בעיני כל רואיהם, ויאמרו עם ה' אלה. וכמה היא דרך נעימות וחמדה להתחסד ולגמול טובה לאשר הניח אומתו וכל משפחת בית אביו ואמו ויבא לחסות תחת כנפי אומה אחרת באהבתו אותה ובבחירתו באמת ושנאת השקר, ובהיותנו זוכים למדות טובות הללו תחול טובת האל עלינו ותדבק בנו, ושום דבר לא תמנענו ממנו, כי הטובה תתפשט בטובים והפכה ברעים. […]

ועובר עליה ומצער אותם או שמתרשל בהצלתם או בהצלת ממונם או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באומה, ביטל עשה זה. ועונשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליהם.

ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המדות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשנו. והכתוב רמז טעם הציווי באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן.

ראה עוד:
תפילה למשה – פירושי הראשונים על התפילה – ברכת על הצדיקים, על גרי הצדק – ר"י בר יקר, אבודרהם.

תנא דבי אליהו רבה פרק כט אות טו ואילך.

באור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) עשין עשה יט

והנה הבעל הלכות גדולות והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריהם מלבד מה שמנו עשה דואהבת לרעך כמוך ששוה בכל. מנו ג"כ עשה דואהבתם את הגר. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה עשה זו. ואזיל בזה לשיטתי'. דהרי ליכא נפקותא בעשה זו אלא כדי לעבור על הגר בשתי עשין. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ר"ז ובפ"ו מהלכות דעות ה"ד) עיין שם. וכבר נתבאר אצלינו דדרכו של רבינו הגאון ז"ל שלא למנות בכל כיוצא בזה אלא עשה אחת בלבד. דהיינו אותה עשה שכוללת הכל. ולכן לא מנה בזה אלא עשה דואהבת לרעך כמוך שכוללת הכל האזרח והגר. והשמיט עשה דאהבת גר שלא באה אלא לחזוק בעלמא ולהגדיל שכרה. ואין כאן מצוה חדשה בפ"ע. הן אמת שראיתי באזהרת הר"י אלברגלוני דנראה מדבריו ז"ל דס"ל דבכלל עשה דואהבתם את הגר נכללת ג"כ המצוה לקבל גרים להכניסם תחת כנפי השכינה. שכתב שם וז"ל יחסה בצלכם גר הבא להתגייר באומרו בך ה' חסיתי. יקבלוהו ויודיעוהו קצת מצות וכו' עכ"ל עיין שם. וכבר ראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין מ') שתמה למה לא הכניסו בכלל המצות קבלת גרים. שהיא מצוה מיוחדת בב"ד לקבלם. כמו שאמרו ביבמות (מ"ז ע"ב) מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן וכו'. ואמרו (בפ"ק דכתובות י"א ע"א) גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. והוא מפני המצוה הזו שנתחייבו לקבל גרים. ואם כן ראויה היא שתבוא במנין פרטי. ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה עכ"ל שם עיין שם בדבריו. ובקונטרס אחרון שם כתב שהיא בכלל מצות מילה וטבילה של בן ישראל עיין שם. ודבריו אלו מתמיהים אצלי ואין להם ביאור לענ"ד. מאי ענין זה לזה. וגם כי טבילה בישראל ליכא כלל אם לא מטומאה לטהרה. אבל ערל ישראל אינו טעון אלא מילה בלבד. וכנראה לקח הרב ז"ל סוגיא דפסחים (צ"ב ע"א) כפשטה עיין שם. אבל הוא תמוה. ועי' מש"כ התוס' שם בד"ה אבל. ובאחרונים שם ואין כאן מקום להאריך בזה. אבל הרי אנו רואים דהר"י אלברגלוני ז"ל מכניס אותה בכלל עשה דאהבת גרים. ואם כן מתורצת תמיהת הרשב"ץ ז"ל:

ומעתה לפי זה לכאורה היה ראוי לרבינו הגאון ז' למנות גם עשה דואהבתם את הגר למצוה בפ"ע משום שכוללת מצות קבלת גרים. אבל באמת ז"א דאם איתא דקבלת גרים הו"ל בכלל עשה דואהבתם את הגר. ע"כ צ"ל דאע"ג דעכשיו כשבא לפנינו אכתי לאו גר הוא. מכל מקום כיון דבקבלה זו מתגייר קרינן בי' ואהבתם את הגר. אם כן הו"ל נמי בכלל ואהבת לרעך כמוך מה"ט גופי'. דכיון דבקבלה זו נכנס בכלל ישראל קרינן בי' רעך אף על גב דהשתא אכתי לאו רעך הוא. ואם כן שוב גם בקבלת גרים ליכא נפקותא אלא להוסיף בה עשה יתירתא להגדיל שכרה ולזרז ביותר. וכזה אינה באה במנין בפ"ע לדעת רבינו הגאון ז"ל:

ובאמת תמיהני על הרשב"ץ ז"ל בזה שלא ידע על איזה מצוה נסמכת מצות קבלת גרים. ולדעתי י"ל בפשיטות דלדעת מוני המצות היא נסמכת על מצות אהבת ה'. וכמבואר בספרי (פ' ואתחנן פיסקא ל"ב) ואהבת את ה' אלקיך אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך. שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו'. מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירן ומכניסם תחת כנפי השכינה עיין שם. והובא בסה"מ להרמב"ם (עשין ג') והוסיף עליו וכתב וז"ל ורצה לומר כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וכו'. קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו. כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם עכ"ל עיין שם. וגם הרשב"ץ ז"ל גופי' הביאה (בזה"ר עשין ג') עיין שם. והוא תימא על הרשב"ץ. מיהו לרבינו הגאון ז"ל זה לא יתכן. שהרי לא מנה כלל עשה דאהבת ה' במספר העשין. וכבר ביארתי לעיל (בעשה ראשונה) טעמו בזה עיין שם מש"כ בזה. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ועי' לקמן (בעשה פ"ב) מש"כ שם בזה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלז עמוד ב

תנו רבנן: המל אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. והמברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, צוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ה' כורת הברית. המל את הגרים אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. והמברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה' כורת הברית. המל את העבדים אומר: אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה, והמברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית חקות שמים וארץ לא נתקיימו, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה' כורת הברית. הדרן עלך רבי אליעזר דמילה.

תוספות מסכת שבת דף קלז עמוד ב

במצותיו וצונו למול את העבדים – שנאמר יליד בית ומקנת כסף (בראשית יז).

בראשית (פרשת לך לך) פרק יז פסוק יב

ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא:

שפת אמת מסכת שבת דף קלז עמוד ב

בתוס' ד"ה במצותיו כו' שנאמר יליד בית כו' צ"ע למה לא פי' בגרים איזו מצוה יש דהגר עצמו אינו מצווה כשהוא עכו"ם למול ולהתגייר ועל הב"ד ג"כ לא מצינו בכתוב מצוה למול את הגוי ולגיירו:

תוספות הרא"ש מסכת שבת דף קלז עמוד ב

המל את הגרים אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים, כי נצטוינו לאהוב את הגרים ואי אפשר להיות גר בלא מילה ויש ספרים דגרסי המל את הגרים מברך על המילה והמברך אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול ואפילו לספרים דלא גרסי המל אומר היינו משום דלא הוצרך לפרש ברכת מילה לפי שאין בה שינוי אלא ברכה שניה שהיא במקום אבי הבן.

בעלי הנפש שער הטבילה סימן ג

כתב בעל ההלכות (ח"ג עמ' 346) כדטבלה איתתא וסלקה לה לברוכי בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. ורבוותא אחריני (רי"ף בשם גאונים) אמרי מקמי דתטבול מבעי לה לברוכי כדקי"ל (פסחים ז ב) כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ואם תאמר הא אמרינן עלה חוץ מטבילה ושופר, ההיא בטבילת גר דמקמי טבילה לא חזי לברכה דאכתי גוי הוא אבל נדה חזיא לברכה כדאמרינן בבכורות (כז א) אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ואי אפשר להפרשת חלה בלא ברכה. הילכך צריכה לברך מקמי דתפשוט את בגדיה. ואם פשטה עד שלא ברכה נכנסת במים עד צוארה ומברכת, ודוקא במים עכורים אבל צלולים לא עד שתעכר אותם ברגליה (ברכות כה ב).

ונ"ל דוקא בגר גדול, אבל בגר קטן שב"ד מטבילין אותו אי נמי בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה, שבית דין והאדון מברכין עליהם קודם הטבילה כדין כל שאר המצות. ואם תאמר היכן צוונו, מואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינן יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום. וכתוב (ירמיהו טו, יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וכו'. וכתוב (ישעיהו מט, ו) ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ.

חדושי הרמב"ן מסכת שבת דף קלז עמוד ב

ה"ג בהלכות רבינו הגדול ז"ל המל את הגרים אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהן דם ברית וכו', וקשה עלי למה תקנו חכמים לומר כן למול משא"כ בשאר הנימולין שאומר על המילה, היה להם לומר על מילת הגרים, ואפשר מפני שעיקר מצות מילת הגרים לגר עצמו שהוא גדול והוא ממציא עצמו לכך ונמצא כמל את עצמו, משא"כ בקטנים הנימולין שהן אין להן דעת והמצוה אינה מוטלת על המוהל הזה בלבד כדאמרינן במס' פסחים בפ"ק (ז' ב') לא סגיא דלאו איהו מהיל, ואף על גב דאבי הבן נמי מברך על המילה דומיא דעל ביעור כדמוכח התם, טעמא דמילתא משום שהיא מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח וכל מצוה שהיא כן תקנו בה על, וכן אנו מפרשים בעל ביעור, אבל כאן כיון שכל הגרים כאילו הן מלין את עצמן אף על גב דאינהו אכתי לא חזו לברכה מ"מ כיון שהחובה מוטלת עליהם ולא על המל לפיכך תקנו בה למול, ואפשר דמילת גר חובה גמורה היא על המל ובעי לברוכי למול דהא לא מתעבדא ע"י שליח אלא כל דמהיל מצוה דנפשי' עביד, ועיקר.

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן כו

בענין מינוי גר לראש ישיבה ומשגיח, בע"ה ט"ו מנחם אב תמש"ה. מע"כ הרה"ג מוהר"ר ראובן סופר שליט"א.

הנה נכדי הרה"ג מוהר"ר מרדכי טנדלר שליט"א קרא לי מכתבו של כת"ר, ומשום שקשה לי מחמת חלישות בריאותי ל"ע לכתוב, אמרתי מילים אלו בקיצור נמרץ, ובקשתי שיעתיקם במכונת כתיבה.

הנה בפשטות, אמת הזכרת מגמרא קידושין דף ע"ו ע"ב (שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך וכו'), ויבמות מ"ה ע"ב, והרמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"ד (אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו' ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל), שאסור להעמיד גר לשום שררה בישראל. ומה שלא הוזכר בשו"ע, צ"ע. והכלל שהזכרת מיד מלאכי, שאם נזכר בבית יוסף הוי כהכרעה כללית ג"כ צ"ע, אבל נקודות אלו אינם נוגעים לעצם נידונינו.

והנידון שכת"ר שאל עליו היה בקשר למינוי גר למלמד או מגיד שיעור או משגיח או אפילו ראש הישיבה. ורצה כתר"ה להוכיח משמעיה ואבטליון (גיטין נ"ז ע"ב וסנהדרין צ"ו ע"ב, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאן אינון שמעיה ואבטליון), ועוד. והנה חוץ ממה שלא ברור לנו בדיוק יחוסם של גדולים אלו, לא שייך לדינא להוכיח מהם שהרי הם היו הכי גדולים בתקופתם והיו בשלשלת הקבלה, ומי יודע אם לא היה מין הוראת שעה, וכעין בדבורה הנביאה שהיתה שופטת, ומה שייך להתדמות להם.

אבל למעשה יש לידע, שהמצווה של ואהבתם את הגר מחייבת אותנו לקרבם ולהקל בכל עניינים אלו. ולפיכך אחר ישוב גדול נראה, שאין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כענין של מעשה שררה, דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים. ומה שיש כח להמנהלים והראשי הישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעה"ב על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל. ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמילוי תפקיד וכעניין של עסק. ואין לדמות זה למש"כ באג"מ יו"ד חלק ב' סימן מ"ד בענין מינוי (אשה) להשגיח להכשרים, דהוי מינוי של שררה, דהתם הוא מינוי לעשות נגד רצון בעה"ב ע"פ כח התורה שצונו להאכיל דברים כשרים, וזהו שררתו, לעמוד על המשמר שיתקיים דיני התורה ומזה יש לו הכח לעשות נגד רצונו. והמושג של שררה שנזכר באג"מ חו"מ ח"ב סי' ל"ד לגבי סילוק רב, הוי מושג אחר מהשררה הנדרשת לאיסור לא תשים עליך.

ובדבר מה שהערת אם יש איסור גם על הגר, לכאורה נראה שאין כאן, גם בשררה ממש. ובאמת כמו שנכדי הנ"ל הזכיר אפשר דזה מה שקרה בימי שמעיה ואבטליון ובדבורה וכו', שמעצמם מחמת גדלותם היו הנשיא והאב"ד והשופט ולא הוצרך למנותם, וצ"ע בזה. ידידו, משה פיינשטיין. [ע"ע שו"ת להורות נתן יג, עג].

שו"ת אדרת אליהו לרבי אליהו גוטמאכר סימן פז

טבת תר"כ, להרב מהר"נ רב דמעזריטש נ"י.

על דבר שאלתו בבא אחד לגייר, וכתב בעדו דמעלת כבוד תורתו נ"י מכירו ירא ה' ואיש מהימן שמרגיש בזה שעושה לשם שמים, דמזה שנה הוא אצלו ולמד אצלו הי"ג עקרים וסדר תפילה, וביקש ממעלת כבוד תורתו נ"י לגיירו בקהלתו. אך מעלת כבוד תורתו נ"י שמע שאוהב נערה יתומה, ויש לחוש דמשום זה בא לגייר, דאסור כפי המבואר ביו"ד ס"ס רסח. ולא ידע אם הקדים האהבה להנערה לפני התחלת חשקו לגייר. וכפי המובן היה התחלתו לגייר קודם, אלא אחרי זה נסתעף לו אהבת הנערה. וכתב מעכ"ת נ"י כמה סברות ודעתו נוטה להתיר, רק לא רצה לעשות מעשה בלעדי הסכמתי.

אודיע שאין מניעה לדבר הזה מצד הדין, וגם אני מסכים לגיירו, אם יש לו הכתבים מן הממשלה שאינו נגד חוק המדינה.

הגם דדרשינן ביבמות ק"ט ע"ב על הקרא דמשלי י"א 'רע ירוע כי ערב זר' – דרעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, והמרדכי בהגהות פרק החולץ סמך על זה להחמיר בענין זה, מכל מקום מביא גם הוא מה דאיתא בתוס' ק"ט ע"ב ד"ה 'רעה', דלא נאמר רק לאותן שמשיאין נכרים להתגייר, או שמקבלין אותן מיד, אבל אם הן מתאמצין להתגייר – יש לנו לקבלם, שהרי מצאנו שנענשו אברהם יצחק ויעקב על שלא קבלו לתמנע שבאת להתגייר, כדאיתא סנהדרין צ"ט, כן כתבו התוס'.

במקור דברים אלו יש לנו לשפוט היכא שיש ספק אם עושה לשם שמים או לא, כגון האי שלפנינו, שיש לכל בעל הוראה יותר לצדד לקבלו מלדחקו, ובעוד שאין בירור שאין עושה לשם שמים מחויב לקבלו, דיש יותר אחריות בדחיה ממה שיש בקבלה אם הוא שלא כדין. דנחזי אנן, אם מטעה אותנו שאמר שהוא לשם שמים והוא שקר, ועל זה קבלנו אותו, מה הרעש הגדול? הא מבואר ביבמות כ"ד ובשו"ע ס"ס רס"ח שגם אם ודאי היה שלא לשם שמים, וגם הבית דין ידעו זאת ועברו וקבלו – הוא גר גמור ככל דיניו, ומכל שכן אם הבית דין בא לזה מחמת שסמכו על שקרו וחשבו שאמת עמו, אז גם קללה דקרא הנ"ל אין להם.

ואמנם נשפטה לאידך צד, אם אין מאמינים אותו ודוחים אותו, ובאמת הוא גר צדק, ויש לו הארה קדושה באיזה זכות להיות גר גמור ולבנות בתים נאמנים בישראל, כמו העובדא דתמנע, עד כמה מכשול הזה מגיע. יש לראות, וכי סלקא דעתך דהאבות הקדושים דחו תמנע על לא חמס בכפה? הלא אברהם אבינו עשה פעולות לגייר, וכי ידחה אותה בבקשתה?

אלא ודאי שהיה להם מציאות איזה ריעותא בה, ששפטו אותה מכח זה שאין רצונה לשם שמים, רק לאהבת גדולת האבות או זולת זה איזה נגיעה. ואמנם טעו בזה, והיה להם לעשות כהלל בשבת ל"ב, שאמר שמתגייר על מנת שיהיה כהאי גוונא וקבלו, יען שהבין מאיש זה שלבסוף יעשה לשם שמים, וכאשר כן היה בסוף. ונענשו האבות על ידי חטא זה, שנולד ממנה עמלק שהוא מקל מרדה לישראל עד עת הקץ. אם כן האחריות שיבטל נפש טוב, יותר סכנה מסכנה זו לקבל אינו ראוי, לכן ודאי יש להקל.

ואשר אוהב נערה, אין בזה ביטול על האמירה שעושה לשם שמים, דלמא זה וזה בידו, וכי חלילה היה ביעקב אבינו שאהב לרחל איזה עולה? ודלמא מכוין לישא יתומה ישראלית שיש במחשבתו וחשקו שישא מיד יתומה החביבה בעיניו ויהיה לו מיד מצוה גדולה בישראל. וכפי מכתב מעלת כבוד תורתו נ"י הוא בן נכרי עשיר גדול, אם כן אין לו מבא שעושה בעבור איזה פרנסה בישראל, על כן מחמת הספק אין לדחותו.

ויש לראות עוד, דבהרמב"ם איתא לתרץ קושיית התוס' שביבמות כ"ד ע"ב במה שאסר לקבל גרים משום שלחן מלכים, ואיך נתוספו ק"נ אלף גרים בימי דוד ושלמה, כדאיתא ביבמות מ"ז, ותירץ הרמב"ם דבית דין הדיוטות קבלו אותם.

וכפי דברי הרב המגיד, הוי כונת הרמב"ם שהגם שידענו שעשו כן רק מחמת גדולת ישראל, ולהגיע לשלחן מלכים – מותר לקבל אותם, רק מה שנאסר מדינא דגמ' לקבלם הוא שלא יהי לזה בית דין סמוכים. אבל בית דין שאיינן סמוכים, רק בית דין הדיוטות – מותרים לקבלם… לכן בנכרים שבאים בעת גדולת ישראל, ואיתא קרוב שעושים שלא לשם שמים, אסור לנו לדחותם בידים, רק אמרינן יתעסק בהם בית דין הדיוטות, ואם יהיה להם ביוש שנדחו מבית דין סמוכים ויפרשו על ידי זה – יפרשו ולא אכפת לן. וגם אפשר להיפך, שעל ידי זה ישומו על לבם ויגיעו לחשקת אמת, וימתינו עד שיהיה ניכר לכל כונתם, או יותר שיאמרו יהיה איך יהיה, רצונינו לקרב אל ה' בכל לבב… כתבתי זאת, לא שיהיה דעתי חלילה שאם נראה שעושה שלא לשם שמים להקל לקבלו, אין לנו רק דברי השו"ע, ואין לנו כח לחלוק על פסק רבינו, וגם לא לסמוך על הבעל ההגהה נגד פסק הש"ע. אך כתבתי בזה לסמוך ולתמוך דברי שכתבתי לפני זה, דעל כל פנים מספק אסור לנו לדחותו, וצריך שיהיה העובדא דתמנע ומה שבאו על ידי זה לעינינו.

ולולי דמסתפינא, הייתי אומר דבר מה שאסור לגלות בפני עם הארץ, רק לפני חכמים אמיתים. יש לאמור שהרמב"ם פירש מה דאיתא ביבמות ק"ט על הקרא דמשלי דרעה אחר רעה בא על המקבלי גרים, וכפי שכתבו התוס' שם שמשיאין לגוים שיתגיירו, והוא משום דאמר ר' חלבו: קשה גרים לישראל כספחת. ופירש הרמב"ם סוף פרק י"ג מאיסורי ביאה, וז"ל… עכ"ל, ורש"י שם כתב בזה בקיצור, וז"ל: דאין בקיאין במצות ולמדין ישראל ממעשיהם. עכ"ל. והנה זה היה בדורות הראשונים, שהיו כולה כרם חמד, ויש לירא מתערובת גרים. ועתה בעוונותינו הרבים שהפריצים פורצים בראש שהם מראשי אלפי ישראל, מה יש לפחוד שילמדו ישראל מהגרים? הלואי שלא ילמדו הגרים מרבים מהם! על זה שייך המליצה: בא ללמד ונמצא למד. כתבתי זה רק שאין עתה לפחוד כל כך מן הגרים שיטו ישראל מדרך הטוב, מה שאפשר להטות לדרך לא טוב נעשה גם בלעדי הגרים.