בנוסח התפילה, כללו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם וברוח קודשם את כל השאיפות האידיאליות של עם ישראל. ודקדקו בכל מילה ומילה עד שתיקנו נוסח מושלם שעל ידו יכולה הנשמה הישראלית להשתפך לפני בוראה באופן המרומם ביותר.
ואע”פ כן, אם ירצה אדם להוסיף בקשות משלו בברכות האמצעיות – רשאי, אבל בשלוש הברכות הראשונות שנועדו לשבחי ה’, ובשלוש האחרונות שנועדו להודאה, אסור לערב בקשות פרטיות, כדי שלא לטשטש את עניינן הכללי (שו”ע קיב, א; קיט, א).
הבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. למשל, אם היה לו חולה בביתו, יכול לבקש עליו בברכת רפאנו. ואם היה צריך לפרנסה, יבקש בברכת השנים. ואם רוצה שקרובו יעלה לארץ, יבקש עליו בברכת מקבץ נדחי ישראל. מיוחדת היא ברכת שומע תפילה, שבה אפשר לבקש את כל סוגי הבקשות, שכיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה, היא כוללת את כולן. כשיבוא להוסיף בקשה משלו, יפתח קודם בנוסח הקבוע, ולפני משפט החתימה, יוסיף את בקשתו.
לדעת רבים טוב שהמתפלל יוסיף בקשות משלו, מפני שהתפילות האישיות שאדם אומר בלשונו, יוצאות מעומק הלב ומעוררות את הכוונה. אלא שרצוי לא להאריך בבקשות פרטיות בתוך התפילה, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבו ליבו להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שיבקשם אחר שיסיים את הברכות ויאמר “יהיו לרצון” וכו’, שכל מה שהוא אומר אח”כ כבר אינו מעיקר התפילה, אבל הוא תוספת השייכת לתפילה, שכל זמן שלא פסע שלושה צעדים לאחור, עדיין הוא עומד לפניו יתברך בתפילה (שו”ע או”ח קיט, ב, מ”ב קיט, יב).
צריך אדם לפרש את בקשותיו בתפילה כראוי. ולכן המבקש על חולה, נכון להזכירו בשמו. לכתחילה טוב להזכיר את החולה בשמו ובשם אימו או אביו. אמנם אם החולה לידו, אינו צריך להזכיר את שמו, כי ברור שעליו הוא מתפלל (מ”ב קיט, ב).
