נשים אינן נוהגות לכסות את ראשן כדי לעורר עצמן ליראת שמיים. אמנם מצד חובת הצניעות נשים נשואות חייבות לכסות את ראשן, אבל רווקות שאינן חייבות לכסות את ראשן מצד הצניעות, אינן נוהגות לילך בכיסוי ראש כגברים. אולי אפשר להסביר שנשים אינן צריכות לכיפה, משום שמטבען קל להן יותר לתקן את מידותיהן. ואולי מידת העזות מצויה יותר אצל גברים, ועל כן נצרכו לכיפה מעל הראש כדי לרסנה ולכוונה, אבל נשים שמטבען ביישניות וצנועות יותר, אינן צריכות לכך.
עוד אפשר לפרש, שעל ידי שמירת הנשים על גדרי הלכות צניעות בבגדיהן, ניכר מאוד שמקבלות על עצמן עול מלכות שמיים, ואין צורך בכיסוי ראש כדי לבטא את יראת השמיים. מנגד, אשה שלא תשמור על צניעותה, גם אם תחבוש כיפה לא תהיה בכך כל כך תועלת, שכן הפגיעה בצניעות חמורה יותר, ובכך שאינה שומרת על גדרי הלכותיה, היא כאילו מכריזה שההלכה, שהיא דבר ה', אינה מחייבת אותה.
אמנם יש אומרים, שבעת הזכרת שם שמיים ואמירת ברכות, גם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן, שכן בעניין זה אין הבדל בין גברים לנשים, אלא הוא חיוב נפרד לכסות את הראש בעת הזכרת שם ה' (איש מצליח, ישכיל עבדי), ויש אומרים, שלכל הפחות, בתפילת עמידה נשים צריכות לכסות את ראשן (יבי"א ו, טו). אולם למעשה, רווקות אינן מקפידות על כך, ואפילו בתפילה אינן נוהגות לכסות את ראשן. והטעם לכך, שלגברים ישנו מנהג חסידות לכסות את הראש במשך כל היום, כדי לעוררם ליראת שמיים, ולכן יש מקום לחייבם בכיסוי הראש בעת הזכרת ה'; אבל רווקות שאינן נוהגות במנהג חסידות זה, אין הוא מבטא אצלם יראת שמיים, וממילא אינן חייבות בו בעת התפילה וברכות.
ומכל מקום, נשים נשואות ודאי צריכות לכסות את ראשן בתפילה, כיוון שבלא כיסוי ראש הן לבושות בניגוד לכללי הצניעות, ואם יבואו להתפלל באופן זה, תהיה בכך פגיעה בכבוד התפילה. כי לתפילה צריכים לבוא בלבוש מכובד, כראוי למי שעומד לפני מלכו של עולם, קל וחומר שחובה לשמור על כללי הלכות צניעות הלבוש. לכן גם נשים שאינן מכסות את ראשן כהלכה, לפחות בשעת התפילה יכסו את ראשן כהלכה.
בעת הזכרת שם שמיים, יש אומרים שנשים נשואות צריכות להקפיד לכסות את ראשן, ואפילו אם הן לבדן בחדרי חדרים. ויש אומרים, שכיוון שרווקות אינן חייבות בכך, גם נשים נשואות אינן חייבות, כי חיוב נשים נשואות בכיסוי ראש הוא מצד צניעות בלבד, וכיוון שבעת אמירת ברכות אין חובה להתלבש באופן מכובד, ממילא דינן כדין רווקות, ומותר להן לברך ברכות ולומר קריאת שמע שעל המיטה בלא כיסוי ראש. וכן נראה להלכה.[4]
[4]. לדעת ישכיל עבדי (ח"ז עמ' רפט), ואיש מצליח (או"ח כד-כה), רווקות חייבות לכסות את ראשן בעת ברכות. וביבי"א ו, טו, סיכם את הסוגיה בהרחבה, ומסקנתו שאין למחות ביד רווקות המברכות בלי כיסוי ראש, אבל בתפילה נכון שיכסו את ראשן, כדברי הרמב"ם. ונשים נשואות, גם בעת ברכה צריכות לכסות את ראשן, כפי שמתבאר מדברי החסד לאלפים (ב, ח). ע"כ.
אולם המנהג הרווח שרווקות מתפללות בלא כיסוי ראש בין בבית ובין בבית כנסת. ואפשר לבאר שמה שכתב הרמב"ם שיש לכסות את הראש בתפילה הוא מפני שכך היא ההופעה המבטאת יראת שמיים, וודאי שכך צריך להתפלל עמידה. אבל אצל רווקות, אין הכיפה מבטאת יראת שמיים, ולכן מתפללות ללא כיפה. גם בציץ אליעזר יב, יג, חיזק את המנהג שאינן צריכות לכסות את הראש בתפילה, והזכיר טעם עפ"י החת"ס, שכיוון שנוכריות נהגו לכסות את ראשן בכנסיות, נכון שלא לנהוג כמותן.
אמנם אשה נשואה שחייבת לכסות את ראשה מפני הצניעות, אם תבוא לעמוד בתפילה כשאינה לבושה כפי שגדרי הצניעות מחייבים בהיותה עם אנשים זרים, יש בכך פגיעה בכבוד שמיים. אבל בעת ברכות, שאינה כעומדת לפני המלך, כל זמן שמצד הצניעות אינה חייבת לכסות את ראשה, מפני שהיא בחדרה, גם מצד הברכה אינה צריכה לכסות את ראשה. אמנם ביבי"א ו, טו, ובספר הליכות בת ישראל ה, ג, כתבו שנשים נשואות צריכות לכסות את ראשן בעת הזכרת ה', גם כשהן בחדרי חדרים. אבל בפועל נשים נשואות רבות נוהגות לומר ק"ש שעל המיטה וברכת 'המפיל' בלא כיסוי ראש. ונראה שהטעם כמו שכתבתי למעלה, שדין חיוב כיפה בברכות מבוסס על מנהג החסידות לכסות את הראש במשך כל היום. שהואיל והכיפה מעוררת ליראת שמיים כל היום, מן הדין לחובשה בעת הזכרת השם. אבל נשים שלא נהגו לעורר את עצמן ליראת שמיים בכיפה, ממילא אינן צריכות כיפה גם בעת הזכרת השם. וכן למדנו במשנה חלה ב, ג: "האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה", והכוונה שיכולה לברך, ולא מסתבר שאין לה בגדים ורק בכיסוי ראש היא חייבת (ואפשר לדחות שכך נהגו בעבר). וכן נשים שמברכות על טבילתן במקווה אינן חייבות לכסות את ראשן (פנה"ל טהרת המשפחה ה, ו). ואף שיש נשים שמהדרות ומקפידות לכסות את ראשן בברכת הטבילה, אין זה מחמת החובה אלא הידור. וכן הורה רשז"א (הליכות בת ישראל ה, הערה ו). לפיכך, מי שקמה בלילה להתפנות, אינה חייבת לכסות את ראשה בברכת 'אשר יצר'. וכן מי שהולכת בביתה בלא כיסוי ראש (כשאין שם אנשים זרים), ורוצה לשתות דבר מה, רשאית לברך 'שהכל' ו'בורא נפשות' בלא כיסוי ראש.