מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שפסוק זה אינו מופיע בפרשת שמע ואף אינו מהתנ"ך, תיקנו חכמים לאומרו בפרשת שמע על פי מסורת קדומה.
מסופר בתלמוד (פסחים נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו. אך כשביקש לגלות להם את קץ הימים, נסתלקה ממנו שכינה. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" – כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חכמים: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תיקנו לאומרו בלחש.
משפט זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמיים שבפסוק הראשון, ולכן צריך לכוון גם בו לפירוש המילים (מ"ב סג, יב). ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמיים מהתורה למה שהוסיפו חכמים. וכבר למדנו (טז, א), שנכון שנשים יקראו את שני הפסוקים הראשונים של קריאת שמע בכל יום. הרוצה לומר את כל הפרשה, נכון שתפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמיים לשאר הפרשה (שו"ע ורמ"א סא, יד).
אף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, 'שמע ישראל', מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא 'יחוד עליון'. במדרגת התפישה העליונה הזו, מלבד ה' אין לשום דבר קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת 'שמע ישראל', אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו. הפסוק השני נקרא 'יחוד תחתון', ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחיה אותו ומולך עליו, ברצונו יוסיף לו חיים או ימעט ח"ו. וזה נקרא ששמו ומלכותו מתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).