החזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונים אחריו אמן, כמו בחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחבריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, ב; שו"ע נג, ד). במיוחד יש להקפיד על כך בימים הנוראים ובימי התעניות, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).
בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם התפילות והברכות שתקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהיה צריך לדעת את כל התפילה על פה ולאומרה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך למנות את החזן על פי הסכמה של כל אחד מהמתפללים, מפני שהוא היה מוציאו ידי חובתו. אולם לאחר חורבן בית המקדש השני, ראו חכמים שמוכרחים להתיר לכתוב דברי תורה שבעל פה, כדי שלא ישתכחו מישראל, ובכלל זה הותר לכתוב גם את התפילות. במשך הזמן נפוצו הסידורים, עד שאין יותר צורך שהחזן יוציא את הרבים ידי חובתם, כי כולם מתפללים בעזרת סידוריהם. וממילא אין צורך לדקדק כל כך בבחירת החזן, ואין בוחרים חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה (שו"ע נג, יט, מ"ב נג, נג).
ואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו בתפילה, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (ע' כה"ח נג, פו). ובתפילות שבת ויום טוב, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.
