מתקופת הראשונים נהגו להוסיף מזמורים בפסוקי דזמרה שלפני תפילת שחרית, ובחרו מזמורים שמדברים על מעשה בראשית או מתן תורה, שהשבת זכר למעשה בראשית והתורה ניתנה בשבת. ולפני ברכת ישתבח שבסוף פסוקי דזמרה מוסיפים לומר תפילת “נשמת כל חי”, שהיא שבח מופלא שקשור לשבת, מפני שמוזכרת בו יציאת מצרים, והשבת זכר ליציאת מצרים (טור או”ח רפא, לבוש, ע’ פ”ה שבת ח”א ד, ד).
אחר תפילת שחרית קוראים בתורה. על קריאת התורה כבר למדנו (כ, טו), וכן למדנו שבשבת מעלים לתורה שבעה עולים. ועתה נוסיף שמגמת הקריאה בשבת, להקיף את כל התורה. בזמן התלמוד נהגו בארץ ישראל לסיים את התורה בשלוש שנים, ובבבל נהגו לסיים את התורה בשנה אחת. וכן נוהגים כיום. ואם שבת אחת לא קראו את הפרשה, בשבת שאחריה יקראו שתי פרשות, כדי להשלים את הפרשה החסרה (שו”ע או”ח קלה, ב).
אחר קריאת התורה וההפטרה, מתפללים מוסף, ונתקנה תפילת המוסף כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב משום קדושת השבת. וכן בכל חג, מתפללים מוסף כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב משום קדושת החג (ע’ להלן הלכה ו).
