אומרים את ההגדה בכובד ראש ויראת שמיים, ולכן אין נוהגים לאומרה בהסבה. אמנם בתוך הרצינות של אמירת ההגדה יש חדווה ושמחה, על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (של”ה, מ”ב תעג, עא; כה”ח קנב).
כבר למדנו שבמשך כל אמירת ההגדה המצה צריכה להיות מגולה, כדרשת חז”ל על הפסוק: “לֶחֶם עֹנִי”, לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב). וזה יסוד המצווה לאכול מצה בליל הסדר, כדי להמחיש את סיפור היציאה ממצרים.
אלא שבעת שמגביהים את כוס היין באמירת הפרקים: “והיא שעמדה”, “לפיכך אנחנו חייבים להודות”, ובברכת הגאולה שלפני שתיית הכוס השנייה, יש לכסות את המצות. מפני שהמצה חשובה מהיין, ולכן בכל עת שאוחזים בכוס היין ומקדימים אותה על פני המצה, יש לכסות את המצה, כדי שלא נראה כמי שמכבדים את היין יותר מהמצה (שו”ע תעג, ז, מ”ב עג). זו גם הסיבה לכיסוי הלחם בעת הקידוש על היין בכל שבת ויום טוב.
כשאומרים “מצה זו שאנו אוכלים” ראש המסובים מגביה את המצה להראותה לכל המסובים, כדי לחבב עליהם את המצווה. כשאומרים “מרור זה שאנו אוכלים” – מגביה את המרור. אבל כשאומרים “פסח זה” אין מגביהים את הזרוע, מפני שאין הזרוע מבשר קרבן הפסח אלא רק זכר לפסח, ואם יגביה אותה יראה כמי שמקריב קודשים בחוץ (פסחים קטז, ב; שו”ע תעג, ז).
נהגו להטיף מעט יין מן הכוס באמירת ‘דם’ ‘ואש’ ‘ותימרות עשן’, וכן באמירת ‘דצ”ך’ ‘עד”ש’ ‘באח”ב’, ובאמירת עשר המכות. סך הכל שש עשרה פעמים. יש נוהגים להטיף את היין באצבע, ויש נוהגים לשפוך מעט מהכוס לכלי שבור (רמ”א תעג, ז; שעה”צ פא; כה”ח קסג-קסד). ביין של שמיטה, הורה מרן הרב קוק שלא להטיף מהיין, ואע”פ כן מצווה להשתמש בו לארבע כוסות, מפני המעלה שבשתיית יין של שביעית (פנה”ל שביעית ד, ה, 5).
