אדם שאינו יכול לאכול שיעור כ’זית’ (שליש מצה) בשום דרך, ישתדל לאכול מצה בשיעור ‘זית’ של ימינו, שיש סוברים שזהו שיעור ‘זית’. אבל לא יברך עליו “על אכילת מצה”, משום שלדעת הרבה פוסקים אינו יוצא בזה ידי מצוות אכילת מצה, אלא יצא בברכת עורך הסדר. ואם גם כשיעור ‘זית’ של ימינו אינו יכול לאכול, טוב שבכל זאת יאכל מעט מצה כפי יכולתו.[27]
נחלקו הפוסקים לגבי מי שיודע שאכילת המצה תגרום לו שיחלה וייפול למשכב, או שתגביר את חוליו, אבל אין באכילתה סכנת נפשות. לדעת ר’ שלמה מווילנא (בניין שלמה מז), הוא פטור מאכילת מצה בפסח. ולדעת מהר”ם שיק (או”ח רס), רק כאשר יש סכנת נפשות החולה פטור ממצוות אכילת מצה. והמנהג להורות כדעה המקילה. (לעניין מרור ויין לארבע כוסות, שמצוותם מדברי חכמים, מוסכם שמי שייפול למשכב בעקבות אכילתם פטור מהם, כפי שהתבאר בהלכה ז).
לפי זה, רוב חולי צליאק חייבים לאכול כ’זית’ מצה בליל הסדר, מפני שאכילת כ’זית’ מצה לא תגרום להם לחלות, ואף אם יגרם להם עקב כך סבל מסוים, אין זה נחשב כמחלה. אבל חולי צליאק שיודעים שאכילת המצה עלולה לגרום להם לתגובות קשות – פטורים ממצוות אכילת מצה. כיום יש מצות משיבולת שועל, שטובות יותר לחולי צליאק.[28]
[28]. לעניין גדר חולה הפטור, עי’ במקראי קודש לרב פרנק ח”ב לב, שהזכיר את שתי הדעות. ובחזו”ע א, לג, וצי”א יד, כז, שהקלו. וכ”כ במקראי קודש (הררי) פ”ז הע’ קי, בשם הרב אליהו.
