בתשעה באב גם נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, מפני שרק חולים פטורים מצום תשעה באב, ואילו מעוברות ומיניקות, כל זמן שאין להן חולשה מיוחדת, נחשבות בריאות. אולם מן הצומות הקלים, נשים מעוברות ומיניקות פטורות. וזאת משום שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו בשעה שיש על ישראל גזירות קשות, וכשאין גזירות קשות הצום תלוי ברצון ישראל, וישראל רצו וקבלו על עצמם לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אולם כבר מתחילה נהגו שמעוברות ומיניקות אינן צמות בהם, מפני שהצום קשה להן יותר.
אמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולהתענות גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזירות הקשות שסבלו שם. אולם כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז, שנשים מעוברות ומיניקות אינן מתענות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום – עדיף שלא תתענה. ומשעה שהאשה יודעת שהיא בהריון היא פטורה מהצום.[10]
דין מינקת הפטורה מהצומות הקלים נמשך כל עוד האשה מניקה את בנה, ואף כאשר התינוק מקבל מזון נוסף, כל זמן שהיא מניקה אותו אפילו פעם אחת ביום – פטורה מהצום. ויש מקילים לכל יולדת שלא תצום עשרים וארבעה חודשים אחר הלידה, שאין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים. למעשה, רבו המחמירים המחייבים כל אשה שפסקה להניק להתענות גם בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, ולכן ההוראה המקובלת למי שחוששת מחולשה בצום, שתתחיל לצום, ואם תרגיש שהצום קשה לה, תאכל ותשתה. והרוצה לנהוג כדעת המקילים שלא לצום בעשרים וארבעה החודשים אחר הלידה, יש לה על מה לסמוך, שכמה מגדולי הפוסקים הקילו בזה.[11]
[11]. מהרש"ם בדעת תורה תקנ, כתב שדין מינקת נמשך עשרים וארבעה חודשים, וכ"כ ביחו"ד א, לה. אולם בפשטות רק מניקה בפועל פטורה, כפי שסתמו כל הראשונים ורוב האחרונים, וכ"כ רבים בזמנינו, ומהם הרב אליהו בהל' חגים כד, לה.
