לדעת רש"י, רא"ש ועוד הרבה פוסקים, מי הנטילה צריכים לשטוף את כל האצבעות עד מקום חיבורן לכף היד, אבל את כף היד אין צריכים לשטוף. ואילו לדעת רי"ף, רמב"ם ועוד פוסקים, חיוב הנטילה כולל את כל כף היד, מקצות האצבעות ועד למקום חיבורה של כף היד לזרוע.
ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, שכן מצוות הנטילה מדברי חכמים, נפסק להלכה, שראוי להחמיר וליטול את כל כף היד עד למקום חיבורה לזרוע. מפני שמבואר בתלמוד (שבת סב, ב), שכל המזלזל בנטילת ידיים מגיע לידי עניות, ואמר רב חסדא על עצמו, שהיה נוהג ליטול ידיו בשפע מים ובזכות זה זכה לעשירות. לפיכך, ראוי להדר לשפוך מים בשפע על כל כף היד, ולא לקמץ וליטול את האצבעות בלבד (ב"י ושו"ע קסא, ד, ועי' באו"ה).
אמנם בשעת הדחק, כאשר יש מעט מים, או כאשר ישנם פצעים בכף היד, ניתן לסמוך על הדעה המקילה וליטול רק את האצבעות וקשרי האצבעות עם ברכה (מ"ב קסא, כב).
ראוי לעמוד על כך, שהכל מסכימים שצריך ליטול את האצבעות, המחלוקת היא לגבי כף היד. הכלל הוא שהטומאה נדבקת יותר בקצה גופו של האדם, ולכן ברור שהטומאה שורה על האצבעות יותר מאשר על כף היד. אפשר להסביר בטעם הדבר, שפנימיותו של האדם טהורה, רצונו הפנימי מכוון לטוב, ואילו הסיבוכים והטומאה נובעים מהפגישה עם העולם החיצוני. ולכן הטומאה שורה יותר בקצה גופו של האדם, במקום המרוחק ממרכז גופו, מליבו, שרומז לפנימיות הטהורה שבו.
ועיקר ייעודו של האדם להתמודד עם העולם החיצוני, לתקנו ולרוממו, ותפקיד זה מתבצע בפועל בידיים, שעל ידן הוא פועל ועושה, נושא ונותן. אלא שתוך כדי יציאתו של האדם אל ההתמודדות החיצונית, הוא עלול להתלכלך ולהיטמא מן הזוהמה שבעולם. וטומאה זו נדבקת באצבעות שהן קצה הגוף והן העוסקות בענייני העולם. ונחלקו האם גם כף היד כלולה בקצה הגוף המקבל טומאה או שמא רק האצבעות.[1]
בדומה לזה, צוותה התורה לכהנים לקדש את כפות ידיהם ורגליהם במים מהכיור לפני כניסתם לעבודת בית המקדש, שכן קצות הידיים והרגליים הם הרחוקים ביותר ממרכז חיותו של האדם, וממילא הטומאה נדבקת בהם יותר (מהר"ל נתיב העבודה פרק טז).
לגבי קידוש ידיים ורגליים של הכהנים לפני עבודתם במקדש, חייבים ליטול את כל כף היד (חולין קו, ב). וכך בנטילה לפני ברכת כהנים, צריכים ליטול את כל כף היד (שו"ע או"ח קכח, ו). ולגבי תרומה נחלקו הראשונים, וכן לגבי נטילה לסעודה.
