ו – קבלת התורה בימי עזרא

חמשים ושתיים שנים לאחר חורבן בית המקדש הראשון, נתן כורש מלך פרס רשות ליהודי בבל לשוב לארץ ולבנות את בית המקדש. אך רק 42 אלף התנדבו ועלו לארץ. העולים התיישבו בירושלים וסביבותיה ובנו את המזבח והקריבו עליו קרבנות, והתכוננו לבנות את בית המקדש. אולם בעקבות מכתבי שטנה ששלחו גויי הארץ למלכות פרס, נפסקה בניית בית המקדש למשך 18 שנה, עד שדרייווש השני, בנם של אחשורוש ואסתר המלכה, התיר לבנות את המקדש (מגילה יא, ב – יב, א, ורש"י שם).

אולם המצב הלאומי והרוחני של עם ישראל היה עדיין בשפל. רובו המכריע של העם העדיף להישאר בגלות, והישוב היהודי בארץ היה קטן מבחינה מספרית ודל מבחינה רוחנית. מעטים עסקו בתורה, ומצוות רבות היו רפויות בידם, ואף מבני הכהנים רבים חטאו ונשאו נשים נוכריות. הם כנראה סברו שבמציאות החדשה שבה עם ישראל מפוזר ומפורד בגויים, כבר אין חובה לשמור את המצוות. היה ברור אז שלקראת התקופה החדשה צריך לקבוע כיצד ממשיכים לקיים את התורה בישראל.

בשנה השישית לבניית המקדש עלה מבבל ענק הרוח, עזרא הסופר, והחל לעורר את העם לעסוק בתורה ולקיים את המצוות. על גדולתו של עזרא אמרו חכמים (סנהדרין כא, ב): "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו, אלא שקדמו משה". עוד אמרו (סוכה כ, א): "כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה". בנוסף להיותו חכם גם היה נביא, ושמו הנבואי היה מלאכי (מגילה טו, א). כ-13 שנים אחרי עליית עזרא עלה השר נחמיה לירושלים, כשבידו סמכויות שלטוניות מאת מלך פרס, ויחד עם עזרא ביסס את הישוב היהודי בארץ מבחינה לאומית ודתית כאחד.

אמרו חכמים, שהוקשה ביאתם של ישראל לארץ בימי עזרא הסופר לביאתם בימי יהושע בן נון, מה בביאתם בימי יהושע קבלו על עצמם את המצוות, אף בביאתם בימי עזרא. וכשם שעולי מצרים נצטוו שלאחר כניסתם לארץ, במעמד הר גריזים והר עיבל, יחזרו לכרות ברית על התורה שקבלו בסיני (דברים יא, כט-לב; כז, א-כו), כן הוצרכו לחזור ולכרות על כך ברית בימי עזרא (ירושלמי שביעית ו, א; בבלי ערכין לב, ב).

וכך אכן מסופר בכתובים, שבימי עזרא ונחמיה קבלו ישראל על עצמם לשמור את התורה, תוך הדגשת המצוות שהיו צריכות חיזוק. שנאמר (נחמיה י, א-מ): "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה, וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ. וְעַל הַחֲתוּמִים (בתי אבות הכהנים והלויים וראשי העם)… וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלוֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו. וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ (הגויים) וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ. וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר – לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ (לא לסחור בשבת וחג), וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית (לשבות בשביעית), וּמַשָּׁא כָל יָד (שמיטת כספים)… וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'. וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלוֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלוֹהֵינוּ. וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ (חלה) וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ, וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם…"

כדי לבסס את התורה בישראל, ייסד עזרא הסופר את בית הדין הגדול והחשוב שבתולדות ישראל, שנקרא 'כנסת הגדולה', ובו היו חברים מאה ועשרים חכמים וביניהם אחרוני הנביאים. בית דין זה בחן את מצב היהדות וקבע תקנות שעל ידן יוכל עם ישראל להתקיים גם בהיותו מפוזר, חלקו בארץ ורובו בחוץ לארץ. בין השאר תקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילות והברכות, את זמני קריאת התורה בבתי הכנסת, ואת הזמנים שבהם בתי הדין ישבו לשפוט בין אדם לחבירו. בתקנות אלו קוממו אנשי כנסת הגדולה את התורה בישראל והניחו את התשתית להמשך בניינה של התורה שבעל פה, בהעמדת תלמידים רבים, ובסלילת הדרך לחכמי ישראל בדורות הבאים, שיתקנו תקנות ויקבעו סייגים לפי צורכי הדור.^[7]