מוסכם שאנשי כנסת הגדולה קדשו את הארץ בשנית, כדי שישובו ישראל ויתחייבו בקיום המצוות הציבוריות התלויות בארץ, ובכללן תרומות ומעשרות.
אולם נחלקו האמוראים והראשונים אם בכך התחייבנו בתרומות ומעשרות מהתורה או מדברי חכמים. לדעת ראשונים רבים, מעת שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, התחייבו במצוות תרומות ומעשרות מהתורה. ולאחר שבית המקדש נחרב נחלקו, יש אומרים שעדיין נותר החיוב במקומו, כי הארץ נתקדשה לעולם (רש"י, ראב"ד וכפתור ופרח). ויש אומרים שלאחר שבית המקדש נחרב, החיוב הפך להיות מדברי חכמים (רשב"א, ריטב"א, ר"ן ותרומה).
ולדעת הרמב"ם, גם לאחר שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, חובת מצוות תרומות ומעשרות היתה מדברי חכמים, מפני שחיוב מצוות תרומות ומעשרות, כמו מצוות חלה, חל מהתורה רק כאשר רוב ישראל יושבים בארצם. ועדיין הועילה הקדושה שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ לגבי עצם החובה לקיים את המצווה. וחיוב זה קובע, שכאשר רוב ישראל אינם בארץ – החיוב מדברי חכמים, וכאשר רוב ישראל ישבו בארץ – יתחייבו מהתורה בלא צורך לקדש שוב את הארץ. וכן כתבו הפוסקים האחרונים, שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדברי חכמים, וכשרוב ישראל יהיו בארץ, החיוב יהיה מהתורה.[13]
