כפי שלמדנו (בהלכה ה), תקנו נביאים וחכמים להפריש תרומות ומעשרות בארבע ארצות הסמוכות לארץ: בבל, מצרים, עמון ומואב. ואף לאחר שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, קבעו חכמים שהכהנים רשאים לאכול שם את התרומות, ובתנאי שלא יהיו טמאים בטומאה היוצאת מהגוף (לעיל י). את פירות 'מעשר שני' לא היו רשאים להעלות לירושלים, אלא היו פודים אותם בכסף כדי לקנות בו מאכלים בירושלים (רמב"ם מעשר שני א, יד). וכיוון שמצוות שמיטה אינה חלה בחוץ לארץ, תקנו להפריש תרומות ומעשרות גם בשביעית.
למעשה, כבר בתקופת הגאונים לא נהגו להפריש תרומות ומעשרות בארבע הארצות הסמוכות לארץ, וביארו הגאונים, שמאז שפסק מנהג הטהרה בישראל, בטלה התקנה להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ. ואמנם ברמב"ם ושולחן ערוך נפסק שצריך להפריש תרומות ומעשרות באותן ארבע ארצות, ויש אומרים שכך ראוי לנהוג לכתחילה. אולם בפועל המנהג שלא להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ כלל.[16]