מוסכם על רוב ככל התנאים, שכמאה וחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, כאשר הגלה מלך אשור את בני שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, בטל חיוב מצוות שביעית ויובל מהתורה. מפני שרק בעת שישראל יושבים בארצם כתיקונם, רוב כל שבט בנחלתו, חייבים במצוות שביעית ויובל מהתורה (ערכין לב, ב; פנה"ל שביעית ויובל ה, ד, 3). נמצא אם כן שהקדושה שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ לעניין מצוות שביעית ויובל קבעה, שאף שבימי בית המקדש השני מהתורה לא היו חייבים לקיימן, יהיו חייבים לקיימן מתקנת חכמים. ועוד הועילה הקדושה שקידשו את הארץ לעת שיחזרו ישראל לארצם, כל שבט לנחלתו, שיחזור חיוב שביעית ויובל לחול מהתורה בלא שיצטרכו לקדש שוב את הארץ.
גם לאחר חורבן בית המקדש השני, החובה לשמור שביעית מדברי חכמים לא בטלה. ואמנם התעורר ספק אימתי היא השנה השביעית, ובנוסף לכך יש ראשונים שסוברים שמעת שבטל מישראל בית הדין שקידש חודשים ומנה שנים, כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, בטלה החובה לשבות בשביעית ורק מצד מנהג חסידות טוב לשמור שביעית בזמן הזה (רז"ה וראב"ד). אולם למעשה דעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, שגם כיום צריכים לשמור שביעית מדברי חכמים, לפי הספירה המקובלת בידינו (פנה"ל שביעית ויובל ה, ו-ז, 5-6).
גם בגבול עולי מצרים וסוריה חייבים לשבות בשביעית, אלא שבגבול עולי בבל גזרו חכמים שלא לאכול ספיחים, היינו ירקות הגדלים מאליהם, ואילו בגבול עולי מצרים וסוריה לא גזרו (רמב"ם, סמ"ג, חינוך ועוד). ויש מקילים וסוברים שבגבול עולי מצרים וסוריה אף מותר לאכול את פירות השביעית לאחר זמן הביעור. ויש אומרים שגם אין בפירותיהם קדושה.[17]