ח – מקום הקדושה – עולי בבל ועולי מצרים

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-12-08/

כיוון שהקדושה השנייה התקיימה על ידי ההתיישבות, היא חלה על כל המקומות שבהם התיישבו ישראל בימי בית המקדש השני. וככל שהתרחב גבול ההתיישבות של עולי בבל, כך התרחב גבול הקדושה, ומקומות אלה נקראים 'גבול עולי בבל'. בתחילה התיישבו ביהודה ובנימין, ובמשך הזמן בזכות מלכות בית חשמונאי, המשך העלייה והריבוי הטבעי, ההתיישבות התרחבה לשומרון, לגליל התחתון והעליון, למישור החוף מאשקלון ועד עכו, לגולן ולעבר הירדן המזרחי.

כאשר קידשו את מקום ההתיישבות, חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה, אלא שקבעו שבגבול עולי בבל הקדושה תחול מהתורה, ובגבול עולי מצרים וסוריה מדברי חכמים. ויכלו אנשי כנסת הגדולה לקבוע שהקדושה תתפשט במילואה בכל גבול 'עולי מצרים' וסוריה, אלא שבחרו להשאיר את המקומות שלא היו מיושבים כראוי בחיוב פחות חמור, כדי להקל מעט על העניים. ומנגד, יכלו לקבוע שהקדושה לא תחול כלל על גבול עולי מצרים וסוריה, אלא שלא רצו לפטור אותם, כדי שגם שם יוכלו העניים ליהנות מתרומות ומעשרות ומהשמטת הפירות בשביעית. ואף בתוך תחום עולי בבל היו ערים שהתגוררו בהן גויים, כדוגמת בית שאן ואשקלון, ולא החילו עליהן חכמים את מלא חיוב המצוות כמו בגבול עולי בבל (חגיגה ג, ב; חולין ז, א). באותם ימים היה ידוע מה דין גבול עולי מצרים ואותן הערים, אולם לימים נשתכח הדבר, ונחלקו בזה הפוסקים, כמבואר בהמשך (הלכה יב).

בכל אופן, אחר שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ למצוות הציבור התלויות בה, שוב לא היו צריכים לחזור ולקדש את המקומות שאליהם התפשטה ההתיישבות היהודית בימי בית המקדש השני, אלא הקדושה התפשטה יחד עם ההתיישבות. וגם לאחר חורבן בית המקדש השני, נשארה הקדושה בכל תחום עולי בבל, כי מקום שכבר התקדש בקדושה שנייה, שוב לא פקעה ממנה הקדושה לעולם. שכן למדנו (לעיל ז), שדרשו חכמים, שאחר הקדושה השנייה שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, שוב לא יצטרכו ישראל לקדש אותה לעולם. נמצא אם כן שמה שאמרנו, שבגבול עולי מצרים חיוב המצוות הציבוריות מדברי חכמים, הוא במקומות שבהם לא היתה התיישבות יהודית מסודרת במשך ימי בית המקדש השני.[9]


[9]. דין גבול עולי בבל שחל על שטחים גדולים מבואר בתוספתא שביעית ד, יא; ספרי עקב נא; ירושלמי שביעית ט, ב. ואף שבימי עזרא התיישבו רק בשטח מצומצם סביב ירושלים (עזרא פרק ב), מוכרחים לומר שהקדושה התפשטה עם ההתיישבות, וכפי שאמרו בירושלמי (שביעית ו, א): "אבותיכם (בימי יהושע בן נון) לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה, אבל אתם – ראשון ראשון קונה ומתחייב" (ועי' ב"מ כח, א). ואף שבימי מלכות חשמונאי התפשט גבול מלכותם מעבר לתחום ההתיישבות, לא התקדשו מקומות אלו לדורות, כי רק המקומות שהיו מיושבים כראוי על ידי יהודים רבים נתקדשו לדורות (כן משמע ממור וקציעה שו. ועי' פנה"ל שביעית ה, סוף הערה 7). ונראה שמתוך הקדושה שהתקדש גבול עולי בבל התפשטה קדושה במידה מסוימת גם לגבול עולי מצרים וסוריה, שלא היה מיושב ביהודים רבים, ולכן דין גבול עולי מצרים וסוריה נותר תלוי ועומד להחלטת חכמים, והם הכריעו שגם להלכה הוא יהיה במדרגת ביניים, שיסוד חיוב המצוות הציבוריות התלויות בארץ יחול בו מדברי חכמים. וזהו שאמרו (חולין ז, א): "הניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית". מצד אחד לא רצו לפטור את גבול עולי מצרים מתרו"מ ושביעית, כדי שגם שם יוכלו העניים ליהנות מתרו"מ ושביתת השביעית (עי' רמב"ם תרומות א, ה, והמפרשים עליו). ומאידך, כדי להקל על העניים, בעלי שדות ומלקטי פירות הפקר, לא רצו חכמים להחמיר בכל הדינים שבגבול עולי בבל, ולכן כאשר תקנו תקנות מחמירות על גבול עולי בבל, כדוגמת ספיחים ודמאי, לא החילו אותן על גבול עולי מצרים (עי' כפתור ופרח פרק ה).

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן