י – חלה

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-12-10/

מצוות חלה נוהגת בארץ ישראל בעת שרוב ישראל נמצאים בארץ, שנאמר (במדבר טו, יח-יט): "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'". למדו חכמים (כתובות כה, א): "בְּבֹאֲכֶם – בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם", ולכן כאשר עלו ישראל לארץ בימי עזרא – לא התחייבו במצווה, הואיל ורק מקצתם עלו לארץ. אולם תקנו אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, שגם כאשר רוב ישראל אינם בארץ – יפרישו חלה (רמב"ם ביכורים ה, ה).

לא זו בלבד אלא שהוסיפו חכמים ותקנו, שגם בכל העולם יפרישו חלה, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל (בכורות כז, א; רמב"ם שם ה, ז). ותקנו זאת בחלה ולא בתרומות ומעשרות, משום שמצוות חלה דומה למצוות שתלויות בגוף ולא בקרקע, שכן מתחייבים בה בעת הלישה (תוס' קידושין לו, ב). ועוד שמצוות חלה שייכת לכל, ומצוות תרומות ומעשרות רק לחקלאים (מהר"י קורקוס ביכורים ה, ז).

לאחר שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, היינו על כל השטחים שמחוץ לגבול ההתיישבות של עולי בבל, כבר לא ניתן היה לאכול את החלה בכל המקומות הטמאים, מפני שהחלה קדושה וצריך לאוכלה בטהרה. לפיכך תקנו חכמים, שיפרישו בארץ ישראל שבגבול עולי מצרים שתי חלות, חלה אחת כשיעור שקבעו חכמים, אחד חלקי ארבעים ושמונה, ואותה ישרפו הואיל והיא טמאה, ועל ידי כך יזכרו שהחלה קדושה ואסור לאוכלה בטומאה. ועוד יפרישו חלה כשיעור שירצה בעל העיסה, ואפילו כלשהו, ואותה יתנו לכהן, כדי שיזכרו את עניינה של החלה שנועדה לאכילת הכהנים. והכהנים רשאים לאוכלה בטומאה, ובלבד שלא יהיו טמאים בטומאה היוצאת מהגוף, כקרי או נידה, ואם נטמאו בהן, לאחר שיטבלו לטהרתם יוכלו לאכול חלה זו.

בסוריה ושאר כל הארצות שבעולם, שבהן יסוד חיוב חלה במדרגה נמוכה יותר, הדין שונה. כאשר יש שם כהן שאינו טמא בטומאה היוצאת מגופו, כגון קטן שעדיין לא נטמא כלל, או גדול שטבל, מפרישים חלה אחת והוא אוכל אותה. וכאשר אין שם כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו, מפרישים שתי חלות, אחת תישרף כדי לזכור שאסור לאכול חלה בטומאה, ולחלה זו אפשר להפריש אפילו כלשהו. והשנייה יכולה להיאכל גם על ידי כהנים שטמאים בטומאה היוצאת מהגוף, ושיעורה אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה ד, ח; בכורות כז, א; רמב"ם ביכורים ה, ז-יא).[12]

מעת שבטלה הטהרה מישראל, הכהנים אינם יכולים לאכול חלה בארץ ישראל, ולכן מפרישים בארץ חלה אחת בשיעור כלשהו, ושורפים את החלה. ויש אומרים שכך נוהגים גם בחוץ לארץ, מפני שיסוד התקנה להפריש שתי חלות בחוץ לארץ, כדי שיזכרו את מצוות אכילת החלה שהכוהנים אוכלים בארץ, וכאשר אין אוכלים חלה בארץ, גם בחוץ לארץ אין מקום להפריש חלה נוספת לאכילה, אלא חלה אחת בלבד לשריפה כמו בארץ ישראל. וכן המנהג הרווח (לעיל יא, ד, 2).


[12]. במקומות שגזרו עליהם טומאה תקנו להפריש שתי חלות, כדי שיזכרו מצד אחד שאסור לאכול חלה בטומאה, ולכן הראשונה נשרפת, וכדי שיזכרו שהחלה נועדה לאכילת כהנים, ולכן החלה השנייה נאכלת. בגבול עולי מצרים שהתחייב בחלה מהתורה בימי יהושע בן נון, יותר בולט הדין שאסור לאכול חלה בטומאה, ולכן החלה הנשרפת עיקר, וצריך שתהיה בשיעור שקבעו חכמים, אמנם בשיעור הנמוך שקבעו – אחד חלקי ארבעים ושמונה (לעיל יא, ב), והחלה הנאכלת שאינה עיקר, אין לה שיעור. ובסוריה וחוץ לארץ שיסוד חלה מדברי חכמים, עיקר התקנה להפריש חלה נוספת לשם אכילת הכהנים, ולכן לחלה הנשרפת אין שיעור, ולחלה הנאכלת צריך להפריש אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה ד, ח, ומפרשים שם). לגבי תרומה לא תקנו להפריש שתי תרומות, מפני שיש בזה סיבוכים הלכתיים (שכן התרומה הנוספת עצמה היתה נעשית טבל שלא הפרישו עליו מעשרות), ולכן מעת שגזרו טומאה על עפר ארץ העמים, רק כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו רשאי היה לאכול תרומה בחוץ לארץ (בכורות כז, א; ירושלמי חלה ד, ד). ←

מה שכתבתי למעלה לגבי סוריה וחו"ל הוא כדעת רמב"ם שיש שלוש מדרגות של מקומות בדין חלה. אולם לתוס' (בכורות כז, א, 'הילכך'), ורא"ש, כל מה שמבואר למעלה נוגע לבבל ושאר הארצות הרחוקות מארץ ישראל, שכאשר יש שם כהן טהור מטומאה שיוצאת מגופו, מפרישים חלה אחת בלבד. אולם בסוריה וארצות הסמוכות כעמון ומואב, גם כאשר יש כהן טהור מטומאה שמגופו, מפרישים שתי חלות, אחת כלשהי והיא נשרפת, והשנייה כשיעור והיא נאכלת לכל כהן, גם הטמא בטומאה היוצאת מגופו.

שלא כדין תרו"מ שלדעת הרבה ראשונים, גם כשמיעוט מישראל בארץ החיוב בתרו"מ מהתורה, לגבי חלה, דעת רוב ככל הראשונים שבזמן שאין רוב ישראל בארץ החיוב בחלה מדרבנן, וכ"כ רמב"ם (ביכורים ה, ה), ושו"ע יו"ד שכב, ב. אמנם גם לגבי חלה יש סוברים שכאשר הארץ התקדשה בשנית בימי עזרא חל חיוב חלה מהתורה, למרות שרק מיעוט ישראל היו בארץ, וחיוב זה נמשך לתמיד (דעה שמובאת בתשב"ץ ב, רצא, ובלבוש שכב, ב).

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן