ב – תחילת החיוב

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-12-02/

משעה שנכנסו ישראל לארץ התחייבו במצוות שמוטלות על כל יחיד ויחיד לעצמו, ואלו הן: חדש, ערלה, כלאי זרעים וכלאי הכרם. הארץ שחלו עליה מצוות אלו היא הארץ שנצטוו עולי מצרים לכבוש בעבר הירדן המערבי, כמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד), ומשעה שעברו ישראל את הירדן חל החיוב על כולה, למרות שבפועל עוד לא כבשו אותה. וכיוון שעוד לפני כן כבשו את עבר הירדן המזרחי, גם אליו התפשט החיוב. אבל שטחים שמחוץ לגבול עולי מצרים, למרות שהם בגבול ארץ ישראל – מנהר מצרים ועד נהר פרת, לא התחייבו במצוות אלו, כל זמן שלא נכבשו על ידי כלל ישראל.[2]

במצוות הקשורות לציבור, היינו, תרומות ומעשרות שניתנים מבעלי השדות לכהנים, ללוויים ולעניים, וכן שביעית ויובל שכוללים את כל ישראל, התחייבו רק לאחר שסיימו לכבוש את הארץ ולחלקה לשבטים. הכיבוש נמשך שבע שנים, והחלוקה לשבטים ונחלות, עד שקיבל כל אדם מישראל את נחלתו, נמשכה עוד שבע שנים. נמצא שבשנה ה-15 לכניסתם לארץ החלו לספור שנים לשמיטה ויובל ולהפריש תרומות ומעשרות ולהניח מתנות עניים, ובשנה ה-21 קיימו את השמיטה הראשונה, ובשנה ה-64 קיימו את היובל הראשון (ספרי עקב מא; פנה"ל שביעית ויובל ה, א).[3]

עד שהוקם בית המקדש בירושלים, היו אוכלים פירות מעשר שני ונטע רבעי סמוך למשכן שבשילה (משנה זבחים יד, ד-ח), ולשם היו מעלים את הביכורים. וכך נמשך הדבר במשך 369 שנות קיומו. לאחר מכן התקיים המשכן עוד 57 שנים בנוב ובגבעון, ומשם עלו לירושלים, לבית המקדש שבנה שלמה ועמד 410 שנה (זבחים קיח, ב; רמב"ם בית הבחירה א, ב).


[2]. החיוב משעה שנכנסו לארץ מבואר לגבי 'חדש' (קידושין לז, ב), חלה (נידה מז, א), ערלה (משנה ערלה א, ב), והוא הדין כלאיים שדינם כערלה. מצוות היחיד התלויות בארץ, כערלה וכלאיים, חלו על גבול עולי מצרים, שאותו נצטוו לכבוש, ולא על כל גבול ארץ ישראל. וחיובן נמשך מאז ולתמיד, שכן חיובן התחיל ברגע שעברו את הירדן עוד לפני שכבשו בפועל את הארץ, ולכן גם לא התבטל בזמן החורבן (ישועות מלכו תרומות א, כו; מלבושי יו"ט; שאילת דוד; כרם ציון; גבולות השדה א, יג). אמנם יש סוברים שגם חיוב מצוות היחיד בטל בחורבן הראשון, ועל ידי קדושה שנייה חזרו והתחייבו מהתורה לתמיד בגבול עולי בבל (מהרי"ט א, מז; מור וקציעה או"ח שו; ערוה"ש יו"ד רצד, י). ויש מי שאומר שלדעת הסוברים שקדושה שנייה בטלה, גם חיוב ערלה וכלאיים בזמן הזה מדרבנן (משנה למלך). ויש מי שסובר שאף בזמן הבית השני חיוב ערלה היה מדרבנן, כי גם בה הצריך הכתוב רוב יושביה עליה (צל"ח ברכות לו, א). והעיקר כדעת רוב הפוסקים, שחיובן מהתורה מימי יהושע בן נון ועד עולם בכל גבול עולי מצרים. ובסוריה וחו"ל, ערלה מ'הלכה למשה מסיני', וכלאי הכרם מדברי חכמים (עי' משנה ערלה ג, ט).

לגבי מתנות עניים שמשאירים לעניים יש ספק (להלן הלכה טו), שכן מצד אחד משאירים אותן לעניים, ויש בזה צד ציבורי כמו בשביעית, ומצד שני זו חובה אישית לעוזבן בשדה, ואינן דומות לשביעית שהארץ כולה צריכה לשבות.

[3]. חיוב שביעית ויובל תלוי בסיום חלוקת הארץ לנחלות, כמבואר בספרא ויקרא כה, ג; ערכין לב, ב; פנה"ל שביעית ויובל ה, א. סדר ההתחייבות במצוות התלויות בארץ לפי השנים מבואר בתוספתא מנחות ו, כ; רמב"ם שמיטה ויובל י, ב; פנה"ל שם.

החיוב בתרו"מ החל בסיום חלוקת הארץ, כשקיבל כל אדם מישראל את נחלתו, כמבואר בנידה מז, א, וכתובות כה, א, ושם ברש"י 'ולא נתחייבו', מבואר שמצוות תרו"מ תלויה בספירת שנות השמיטה, שבשנים א' ב' ד' ה' מפרישים מעשר שני, ובשנים ג' ו' מעשר עני, ובשמיטה מפקירים את הפירות ופטורים מתרומות ומעשרות.

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן