מעבר לגבולות שכבשו משה ויהושע, שבהם התנחלו שנים עשר השבטים, דוד המלך כבש את סוריה, ובכללה שטחים שבתחום גבולות ארץ ישראל כארם דמשק, ושטחים שמחוץ לגבולות הארץ, כארם נהריים שבין הפרת לחידקל. כיבושו נועד להכניע אויבים שהיו עלולים לאיים בעתיד על ישראל, ובמקום שיתפתחו שם ממלכות עוינות, העמיד שם דוד נציבים שגבו מהם מס לחיזוק מלכותו (שמואל ב' ח, ג-יג; י, טז-יט). אמרו חכמים שכיבוש זה לא נעשה כפי הסדר הראוי, שכן המצווה היתה לכבוש תחילה את כל ארץ כנען בגבולות המבוארים בפרשת מסעי (במדבר לד), והוא כבש את סוריה לפני שכבש את ירושלים שנשלטה בידי היבוסים (ספרי עקב נא). כפי הנראה דוד שינה מהסדר, מפני שלא התכוון לייעד את סוריה להתיישבות ישראלית, כי באותה התקופה עם ישראל עוד לא מילא כראוי את השטחים שנחל בימי יהושע בן נון. וסבר שאם הוא כובש את סוריה כדי להכניע אויבים ולגבות מהם מס לחיזוק מלכותו, אין זה נחשב שינוי מהסדר הראוי. לכן כיבושו נקרא – 'כיבוש יחיד', שנעשה לצורך חיזוק מלכותו ולא כדי ליישב את הארץ.
כיוון שהכיבוש היה שלא כסדר הראוי, התעורר ספק לגבי מעמדו. לדעת רבי מאיר, אף שסוריה נכבשה בכיבוש יחיד, חובה מהתורה לקיים שם את המצוות התלויות בארץ. לפיכך, חייבים להפריש בסוריה תרומות ומעשרות מהתורה, ואסור למכור שם בית לגוי. ולדעת רבי יוסי, כיוון שנכבשה בכיבוש יחיד, רק מדברי חכמים התחייבה במצוות התלויות בארץ ובכלל זה במצוות תרומות ומעשרות, ובשעת הצורך מותר למכור שם בית לגוי. וכן נפסק להלכה (גיטין ח, א-ב; ע"ז כא, א; רמב"ם ע"ז י, ג). אמנם גם לרבי יוסי, כיוון שכל השטחים שעד נהר פרת הם בגבול ארץ ישראל, מצווה ליישבם ולקנות בהם בתים, ואפילו בשבת מותר לישראל לעבור על איסור חכמים של 'שבות' כדי לקנות שם בית (רמב"ם שבת ו, יא).[4]
כדברי הספרי כתב רמב"ם (תרומות א, ג), שסוריה לא התקדשה כארץ ישראל, כי עדיין לא כבש את כל ארץ שבעת העמים היא ארץ כנען, וזאת למרות שכבש את סוריה על פי בית דין. ויש מהראשונים שכתבו שדוד כבשה שלא על פי בית דין (רמב"ן דברים יא, כד; ריטב"א ע"ז כא, א). ונראה שאינם חולקים, אלא מן הסתם התייעץ עם הסנהדרין לפני שכבש את סוריה, כפי שהיה רגיל תמיד (עי' ברכות ג, ב), וכדברי הרמב"ם. אולם התייעץ על הצד הביטחוני ולא על סדר כיבוש הארץ וישובה. ואף שכוונתו ומעשיו רצויים, נוצרה בעיה, ששינה מהסדר, ולא היה ברור אם מתכוונים ליישב את סוריה. ולכן גם נוצרו סיבוכים הלכתיים.
מבואר ברמב"ם (תרומות א, ג-ד; ט) שדין סוריה מתפשט על השטח שבתוך הארץ, שגבולה הוא עד נהר פרת, ובכלל זה כל שטח ארם דמשק, וגם על השטחים שמחוץ לארץ, ובכלל זה ארם נהריים שמעבר לנהר פרת ומצפון להֹר ההר בצפון ארם צובא (פנה"ל העם והארץ ג, טז). ואם היה כובש את כל גבולות מסעי תחילה, גם השטחים שמחוץ לארץ היו מתקדשים, וכפי שנאמר (דברים יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה", וכמבואר בספרי שם (עקב נא).
לכל השיטות, מעמד סוריה הוא מעמד ביניים (רמב"ן דברים יא, כד), שכן מבואר בגיטין ח, א-ב, שגם לדעה שכיבוש יחיד מועיל מהתורה, בשלושה דברים שתקנו חכמים סוריה שווה לחוץ לארץ, וגזרת הטומאה שגזרו על חו"ל חלה גם על סוריה. וגם לדעת ר' יוסי שסובר שכיבוש יחיד אינו כיבוש, והלכה כמותו (ע"ז כא, א; רמב"ם ע"ז י, ג), חייבים להפריש שם תרו"מ מדברי חכמים. אלא שהואיל והחיוב מדרבנן, קניין הגוי מפקיע שם את החיוב אף אם נגמרה מלאכת הפירות ביד ישראל (גיטין מז, א; רמב"ם תרומות א, ד; טו). וגם לר' יוסי מצווה לקנות בסוריה בית משום ישוב הארץ (רמב"ם שבת ו, יא), ונלענ"ד שהכוונה בחלק שבתוך גבול הארץ. לגבי מעשר שני בסוריה נחלקו, לדעת רמב"ם (מעשר א, יד), ושו"ע (שלא, קלא), כיוון שאי אפשר להעלות מעשר שני מסוריה לאוכלו בירושלים, שדין מעשר שני כדין בכור בהמה, לא תקנו להפריש 'מעשר שני' בסוריה. ומנגד, לראב"ד, רשב"א והגר"א (שלא, קצז), גם בסוריה חייבים להפריש מעשר שני, והיו פודים אותו ומעלים את דמיו לירושלים.
