כפי שלמדנו (בהלכה ח), בעת שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, קידשו את מקום ההתיישבות, היינו מקום 'עולי בבל', ומתוך כך חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה. וקבעו חכמים שמכוח אותה קדושה יתחייבו בכל המקומות לקיים את המצוות הציבוריות התלויות בארץ, אלא שבגבול עולי בבל יסוד חיוב המצוות מהתורה, ובגבול עולי מצרים וסוריה מדברי חכמים. לימים תיקן יוחנן כהן גדול את תקנת 'דמאי', לפיה צריך להפריש מספק מעשרות ותרומת מעשר מפירות הנלקחים מעמי הארץ, וקבע שתקנה זו תחול על גבול עולי בבל ולא על גבול עולי מצרים. וזה ההבדל היחיד בדין תרומות ומעשרות בין גבול עולי בבל לגבול עולי מצרים לפי רוב הראשונים, וכך פסקו האחרונים.
אמנם יש ראשונים שסוברים שההבדל ביניהם גדול יותר, שבגבול עולי בבל חייבים להפריש תרומות ומעשרות מכל הפירות והירקות כפי תקנת חכמים, ואילו בגבול עולי מצרים חייבים להפריש רק מדגן תירוש ויצהר שחיובם מהתורה (רש"י, ראב"ד וכפתור ופרח).[14]
בסוריה מוסכם שמעיקר הדין חייבים להפריש תרומות ומעשרות, אלא שרבים נהגו שלא להפריש, כי סברו שגם הקרקעות שנקנו על ידי ישראל באמת שייכות למלך, וקרקע של גוי פטורה בסוריה מתרומות ומעשרות גם כאשר ישראל גמר את מלאכת איסוף הפירות (גיטין מז, א; לעיל סוף הערה 4). אולם למעשה כתבו הפוסקים, שיש להפריש תרומות ומעשרות בסוריה מקרקע שרשומה על שמו של ישראל.[15]
ויש סוברים, שההבדל עמוק יותר, שבגבול עולי בבל חייבים להפריש תרו"מ מכל הפירות, ואילו בגבול עולי מצרים חייבים להפריש רק מדגן, תירוש ויצהר, שכבר למדנו (לעיל ח, א) שלדעת רוב הראשונים רק מינים אלו חייבים בתרו"מ מהתורה. וזהו שקבע רבי על פי מעשה של ר' מאיר שדין בית שאן כדין גבול עולי מצרים, ואין צריך להפריש בה תרו"מ מירקות (רש"י, ראב"ד וכפתור ופרח). ויש יחידים שסוברים, שבגבול עולי מצרים והערים הנוכריות היו פטורים לגמרי ממצוות תרו"מ (רבנו גרשום ותשב"ץ). להלכה מוסכם על האחרונים שחייבים להפריש תרו"מ מכל סוגי הפירות גם בגבול עולי מצרים וסוריה, ורק מתקנת דמאי פטרום (שערי צדק יג, מד; גבולות השדה ג, ח). לגבי הערים הנוכריות, היה אפשר לסמוך על הרמב"ם ולא להפריש שם תרו"מ, אבל כיוון שיש ספק על מקום הפטור המדויק, ולדעת רוב הראשונים הן חייבות בתרו"מ, מורים להפריש שם תרו"מ בלא ברכה (עי' משפטי ארץ ג, ו). כיום לאחר הקמת מדינת ישראל, בכל המקומות שתחת שלטונה חייבים בתרו"מ באופן מלא ובברכה (כמבואר להלן בהערה 20).
[15]. בסוריה רבים נהגו שלא להפריש תרו"מ, אולם יראי שמיים היו מפרישים. וכתב הרב לניאדו (בית דינו של שלמה ג), רבה של ארם צובא, שנהגו להקל בטענה שיש למלכות זכות בקרקע, והמיסים שמשלמים החקלאים הם כמו דמי שכירות, וכיוון שבסוריה ההלכה שיש קניין לגוי להפקיע את המצווה, אין מפרישים תרו"מ. אלא שהוא עצמו לא קיבל סברה זו, והורה להפריש תרו"מ מקרקע שבידי ישראל. וכן דעת רבים, ומהם: מהר"ם גלאנטי (סי' נז), רבה של דמשק ב'נבחר מכסף' (יו"ד כג), חיד"א (שיורי ברכה שלא, א). ואע"פ כן יש שכתבו את המנהג שלא להפריש להלכה (משפטי ארץ ג, ט). לגבי מעשר שני בסוריה, עי' לעיל בסוף הערה 4.
