ט – גזירת טומאת ארץ העמים

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-12-09/

בימי בית המקדש השני גזרו חכמים טומאה על 'ארץ העמים', כלומר על המקומות שמחוץ לגבול עולי בבל שבהם לא היתה התיישבות יהודית. סיבת הגזירה, משום שהגויים היו טומנים את מתיהם באדמה בלא קבר, ולעיתים עצמות מתיהם היו מתפזרות ומשתברות ומתערבות בעפר עד שקשה היה להבחין בהן. והלכה היא שעצם מת, בין של יהודי ובין של גוי, אפילו בגודל של שעורה, מטמאת את הנוגע בה. לפיכך גזרו שכל הנוגע בעפר ארץ העמים, נחשב כנוגע במת ונטמא.

סיבה נוספת התלוותה לגזירה, למנוע את ישראל לצאת מחוץ לגבול ההתיישבות, שבו עיקר קיום מצוות ישוב הארץ. שכך היתה המגמה, שהקדושה השנייה תתפשט בהדרגה עם ההתיישבות היהודית הרצופה, ולא שיתפזרו יהודים בין הגויים בלא שהארץ תחשב שלהם. וכן מצינו שגזירה זו הועילה ובזכותה נמנעו מלצאת מתחום הישוב היהודי אפילו לזמן מועט. לא זו בלבד אלא שאף קראו למקומות שמחוץ לתחום הישוב היהודי חוץ לארץ וארץ העמים למרות היותם בארץ ישראל (גיטין עו, ב).[10]

הואיל ואסור לכהנים להיטמא למת, לאחר גזירת טומאת ארץ העמים, אסור היה לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל. ורק כאשר היה להם צורך גדול, כמו להציל ממון או לשאת אשה או ללמוד תורה, היה מותר להם לצאת (ע"ז יג, א). כיום שאין הטהרה נוהגת, מותר לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל, ומה שנותר הוא האיסור הכללי על כל אדם מישראל לרדת מארץ ישראל לחוץ לארץ.[11]


[10]. שבר עצם אפילו בגודל שעורה בלבד, מטמא בטומאת מת במגע ובמשא, אבל אינו מטמא בטומאת אוהל. וכיוון שהגויים לא נזהרו בקבורת מתיהם, ועצמותיהם נשתברו ונתפזרו, גזרו על עפר ארץ העמים, כלומר על כל העפר במקומות שגרו בהם גויים, ובכלל זה גבול עולי מצרים וסוריה, שיהיה אבי אבות הטומאה, שכל הנוגע בו או נושאו נטמא שבעת ימים, ונטהר על ידי הזאת מי אפר פרה בשלישי ובשביעי וטבילה והערב שמש (המתנה לסוף היום), ותרומה שנגעה בו נשרפת (משנה אוהלות ב, ג; שבת טו, ב; רמב"ם טומאת מת ב, טז; יא, א-ב).

עוד טעם יסודי היה לגזירה, למנוע את ישראל מלצאת לחוץ לארץ. וזהו שנחלקו תנאים במשנה (חלה ד, ז): לר' אליעזר טומאה זו חלה רק מחוץ לגבול עולי מצרים וסוריה, הרי שהגזירה היתה שלא יצאו מהמקומות שקיימו בהם את מצוות ישוב הארץ על ידי כיבוש רבים ויחיד, למרות שבגבול עולי מצרים גרו גויים וגם שם היה חשש עצם מת. ולרבן גמליאל שהלכה כמותו, הגזירה היתה על כל מה שמחוץ לגבול עולי בבל. ונראה שגם לרבן גמליאל מצוות ישוב הארץ עמדה בבסיס הגזירה, שכן עיקר המצווה שהארץ תהיה מיושבת על ידינו, ולכן היא מתקיימת על ידי ההתיישבות, שאותה צריך להרחיב בהדרגה לכל ארץ ישראל, ולכן לא רצו שיצאו יהודים מחוץ לתחומי ההתיישבות. וכן מצאנו בגיטין עו, ב, שחכמים נמנעו מלעבור את עכו "משום דאסור לצאת מארץ לחוץ לארץ", והרי גם השטח שמצפון לעכו הוא ארץ ישראל! אלא שהתכוונו שאסור לצאת מגבול ההתיישבות, שבו מקיימים את מצוות ישוב הארץ כראוי. (כיוון שגבול עולי מצרים לא היה מיושב כראוי ביהודים, לא היו בו בתי דין שפיקחו על ענייני ההלכה, ולכן תקנו, ששליח המביא גט מגבול עולי מצרים, חייב להעיד שהגט נכתב ונחתם בפניו, ובלא זאת אין לקבל את הגט שמא לא נכתב ונחתם כהלכה, כמבואר בגיטין ב, א-ב).        ←

אמנם יציאה לחוץ לארץ ממש – חמורה יותר, לכן, הוסיפו וגזרו טומאה על אוויר חוץ לארץ. לפיכך, מי שרכב על בהמה ולא נגע בקרקע בגבול עולי מצרים וסוריה – לא נטמא, ואם הגיע לחו"ל – נטמא מהאוויר. וטומאה זו קלה, וכדי להיטהר ממנה די בטבילה ו'הערב שמש'. ותרומה שיצאה לאוויר חו"ל אינה נאכלת ואינה נשרפת. (גיטין ח, א; רמב"ם טומאת מת יא, א-ב; ועי' תוס' נזיר נד, ב, 'ארץ'; משנה למלך טומאת מת יא, א; קול מבשר א, סג).

ראוי להוסיף, שגם בתוך גבול עולי בבל, מקום שגרו בו גויים, היה טמא מספק, שמא קברו בו נפלים, וקראו למקומות אלו 'מדורות גוים' (משנה אהלות יח, ז; רמב"ם שם יא, ז). ואחר שהתברר שהכותים עובדים עבודה זרה, גזרו טומאה גם על ארצם שבשומרון כמו בגבול עולי מצרים (עי' חגיגה כה, א, תוס' 'שרצועה'; ובכפתור ופרח פרק י ביאר שטומאתם היתה משום נפלים – 'מדורות גוים', ולא משום ארץ העמים).

[11]. יש אומרים שגם כיום, שאין הטהרה נוהגת, אסור לכהנים לצאת מגבול עולי בבל, כשם שאסור להם להיטמא למת, אע"פ שהם כבר טמאים. וכ"כ רמב"ם (הל' אבל ג, יד), שו"ע (יו"ד שעב, א; שסט, א); ושבות יעקב (ב, צח). אולם המהרש"ל (יו"ד שסט) כתב שאיסור היציאה מגבול עולי בבל נהג רק כאשר הכהנים שמרו עצמם בטהרה, אולם כיום שכולם טמאי מתים, בטל גם דין זה. וכ"כ שם פרישה, ב"ח, ש"ך, ט"ז, רע"א בשם מהריק"ש; חכמת אדם שער השמחה קנט, א. וכיוון שיסוד טומאת ארץ העמים מדרבנן, הלכה כמקלים. קל וחומר שאין מקום להחמיר בתוך גבול מדינת ישראל, שכן יסוד האיסור הוא לצאת מחוץ לגבול ההתיישבות, וכל שטח מדינת ישראל נחשב כיום כגבול ההתיישבות, כמבואר להלן בהלכה יז.

מגדרי האיסור על הכהנים לצאת מגבול עולי בבל, למדנו לכל ישראל את גדרי האיסור לצאת לחו"ל, ושמותר לצאת לצורך גדול כגון: פרנסה, נשיאת אשה ולימוד תורה, כמבואר ברמב"ם (מלכים ה, ט). יש אומרים שאף לזמן קצר אסור לצאת בלא צורך גדול, וכשם שלכהנים היה אסור לצאת בלא צורך גדול אף לזמן קצר. אולם נלענ"ד, שלכהנים היה אסור לצאת לזמן קצר כי מיד נטמאו, אבל לשאר ישראל האיסור לצאת לחו"ל הוא לזמן ארוך, והותר רק לצורך גדול. וכאשר היציאה לזמן קצר, כגון לפחות מחודש, מותר לצאת לכל צורך, כי זו יציאה ארעית מאוד ואין בה פגיעה בקביעות הישיבה בארץ. אלא שהיוצא מפסיד באותם ימים את המצווה לשהות בארץ ישראל, אולם מצווה זו היא רשות ולא חובה (פנה"ל ליקוטים העם והארץ ג, ט).

פורסם בקטגוריה יב - מצוות התלויות בארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן