מים שאובים, כלומר, מים שנותקו מהקרקע והיו בכלים, פסולים למקווה. גם כאשר המים לא נשאבו על ידי אדם אלא הגיעו לכלים מהשמיים, כגון שהניח אדם כלים בחצרו כדי לקלוט מי גשמים – מי הגשמים שנקלטו בכלים שהניח נחשבים שאובים ופסולים למקווה.
מים שזורמים בצינורות מהמעיינות והבארות אינם נחשבים שאובים, אבל אם היה בצינור ‘בית קיבול’, נעשה הצינור כלי, והמים שעוברים בו נחשבים שאובים ופסולים. כיוון שפעמים רבות המים שחברת המים מזרימה על ידי צינורות עוברים דרך בתי קיבול, מחשיבים את מי הברז המגיעים לבתים ולגינות כמים שאובים (כמבואר להלן בהלכה יב).
לא זו בלבד שֶׁמַּיִם שאובים פסולים למקווה, אלא שאם כמות של שלושה לוגים (כ-900 מ”ל) מים שאובים תיכנס לתוך מי גשמים שאין בהם שיעור ארבעים סאה, כל מי הגשמים הכשרים ייפסלו. גם כאשר שלושת הלוגים של המים השאובים נפלו לתוך מי הגשמים בלא כוונה, כל מי הגשמים הכשרים נפסלו. ואף אם יוסיפו עליהם עוד ארבעים סאה מים כשרים, המקווה יישאר פסול. הפתרון, לרוקן את המקווה מכל מימיו ולהמתין שיתמלא שוב ממי גשמים. אבל אם מתחילה היו במקווה מי גשמים בשיעור של ארבעים סאה, גם אם יכניסו לתוכו אלפי ליטר של מים שאובים – לא ייפסל.
המים השאובים פוסלים את מי הגשמים שאין בהם ארבעים סאה בתנאי שנפלו ישירות לתוכם, אבל אם נשפכו בסמוך למקווה ונמשכו על הקרקע לאורך שלושה טפחים (כ-23 ס”מ) ואחר כך נכנסו למים הכשרים, נתבטלו לקרקע ונעשו גם הם כשרים, ובתנאי שמי הגשמים יהיו רוב ארבעים הסאה. לפיכך, אם היו במקווה יותר מעשרים סאה מי גשמים, אפשר להשלים את המקווה במים שאובים שיישפכו סמוך למקווה ויימשכו על הקרקע לתוכו (שו”ע רא, מד-מה). פעולה זו נקראת ‘המשכה’. צורת ההמשכה תבואר בסוף ההלכה הבאה.[7]
המשכה: לרוב הראשונים, רק אם רוב מי המקווה (מעל עשרים סאה) ממים כשרים, ניתן להוסיף עליהם מים שאובים בהמשכה (שאילתות, רז”ה, ראב”ד, רמב”ן, רשב”א; רמב”ם ד, ח; ושו”ע רא, מד). מנגד, לרי”ף על פי רמב”ן, רשב”א ור”ן, אף אם כל המקווה ממים שאובים שהומשכו – כשר, וכ”כ רמב”ם (שם ד, ט), בשם חכמי המערב. לדעת רוב הפוסקים, גם המחמירים מודים שפסול מים שאובים שהומשכו הוא מדרבנן (תוס’ ב”ב סו, ב; תשב”ץ ג, יב; מהרי”ט יו”ד יז; חזו”א תניינא ד, יד). ויש מי שסובר שלמחמירים הפסול מהתורה (אמרי א”ש פו).
