מצווה ליהודי שקונה כלי אכילה מנוכרי, לטבול אותם במקווה. מגמת המצווה לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, אל מדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שעל ידם יוכלו ישראל להתקשר אל ערכי התורה (פניני הלכה כשרות לא, א). גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא טובל והופך לישראל גם הכלים שברשותו נטהרים ומתעלים עימו (שם ו).[5]
אמנם אם בעודו נוכרי השתמש בהם במאכלים אסורים, עליו להכשירם על פי הכלל: ‘כבולעו כך פולטו’. כלומר, כלים שאכל בהם מאכלים או משקים קרים – ינקה היטב במים. כלים שבישל בהם או הניח בהם מאכלים חמים – ינקה ואחר כך יגעיל במים רותחים. כלים שאפה או צלה בהם מאכלים בחום התנור או על האש – יכשיר בליבון כדרך שימושם (ראו בפירוט בפנה”ל כשרות פרק לג).
מאכלים כשרים שהגר בישל לפני גיורו, אין בהם איסור בישולי גויים, שכן איסור בישולי גויים הוא מטעם שמא יבואו להתבולל בגויים (פנה”ל כשרות כז, ו), ואין חשש התבוללות עם זה שהכין את התבשיל, הואיל ובינתיים התגייר ונעשה יהודי.[6]
[6]. כלי הגר צריכים הכשרה רק אם בישל בהם מאכלים אסורים, אבל אם בישל בכליו רק מאכלים כשרים, אין צריך להכשירם. אמנם נחלקו הראשונים בשאלה האם כלים שגוי בישל בהם מאכלים כשרים נאסרו מחמת בליעת בישולי גויים, ובשו”ע (יו”ד קיג, טז), הביא את דעת המחמירים בסתם ואת המקילים כיש אומרים. וההוראה המקובלת כדעת המחמירים (פנה”ל כשרות כח, יא, 12). אולם כאשר הגוי בישל מאכלים ואז התגייר, אין חשש התבוללות עימו, ולכן מותר לאכול מתבשילים אלו (אבני זכרון א, פח).
