חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – עוונותיו של הגר נמחלים

אמרו חכמים (יבמות מח, ב): "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (נחשב)". אחת המשמעויות של כלל זה, שעוונותיו נמחלים לו. וכפי שאמרו חכמים, שחכם המתמנה להיות רב, עלייתו לגדולה מכפרת על עוונותיו. ולמדו זאת מגר: "מה הגר – מוחלין לו על כל עונותיו, אף חכם שנתמנה – מוחלין לו על כל עונותיו". כלומר, אדם שעולה לגדולה, האחריות המוטלת עליו מתוקף תפקידו הציבורי, הופכת אותו למעין אדם חדש, ומן הסתם הוא גם מתעורר לתשובה כדי שיצליח בתפקידו החדש, ולכן נמחלים לו עוונותיו. וכן מי שמתמנה להיות נשיא, וכן חתן ביום חתונתו (ירושלמי ביכורים ג, ג). קל וחומר שעוונותיו של הגר נמחלים, שאין תשובה עמוקה וגדולה יותר מאשר הבחירה להצטרף לעמו של ה' ולקבל את התורה והמצוות, כדי להביא ברכה וגאולה לעולם. כיוצא בזה אמרו חכמים, שלאחר שנכנסו ישראל בברית בהר סיני, היו "מרוחצין מן העוונות" (שיר השירים רבה ד, ד).

משמעות הדבר, שהגר אינו צריך לעשות תשובה פרטנית על עבירות שעשה כשהיה גוי. ואף על פי כן, אמרו חכמים שלפעמים בעקבות עבירות שהגר עשה לפני גיורו, או בגלל שהתעכב מלהתגייר, באים עליו ייסורים. אולם אין אלו ייסורים של עונש אלא של זיכוך, שכן למרות שעוונותיו התכפרו, לעיתים נשאר מהם בנפשו רושם שמפריע לו להתעלות למדרגות גבוהות. אמנם אין הכרח שהזיכוך יהיה על ידי ייסורים, והוא יכול להזדכך על ידי לימוד תורה ומוסר בשקידה.[1]

העוונות שנמחלים לגר הם עוונות שבין אדם למקום, אבל אין הגיור מפקיע חובות שהגר היה חייב לאנשים אחרים, בין יהודים בין שאינם יהודים. שכל ההלוואות שלקח – עליו להחזיר, וכל הנזקים שהזיק – עליו לשלם. ואם התחייב בעונש בבית דין של עמו הקודם, עליו לשלם את עונשו. וכשם שישראל שהיה חייב מיתה או מלקות – אינו נפטר מכך כשעשה תשובה על חטאו (פנה"ל ימים נוראים ו, ז), כך הגיור אינו פוטר את הגר מחובותיו הקודמים כלפי חבריו וכלפי עונשים שנפסקו עליו בבית משפט.[2]


[1]. יבמות מח, ב: "תניא, רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, ויסורין באין עליהן? מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח; רבי יוסי אומר: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (ולכן אינו נענש על מה שחטא בעודו נוכרי), אלא מפני מה מעונין? לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל (ונענשים על מה שאינם מקיימים אחר הגיור); אבא חנן אומר משום ר' אלעזר: לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה; אחרים אומרים: מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה". כידוע, בענייני אמונה בולטת יותר ההבנה ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", ולכן מצד אחד העיקר כר' יוסי, שגר שמתגייר כנולד מחדש, וממילא עוונותיו נמחלים לו, וכפי שמבואר בירושלמי (ביכורים ג, ג). ואזי אם הוא מעונה – אלו ייסורים על עבירות שעבר לאחר הגיור, וכעין שאמרו חכמים (יבמות מז, ב): "קשים גרים לישראל כספחת", מפני שאינם זהירים בקיום המצוות. או מפני שאינו מקיים את המצוות כראוי מאהבת ה' אלא מיראת העונש. עם זאת, יש אמת גם בדעות הנוספות, שלעיתים הייסורים מגיעים על עבירות שעבר בגויותו, וכפי שמבואר למעלה, אלא שייסורים אלו הם ייסורים של אהבה שנועדו לזכך את הגר מהרושם שנותר מעבירות שעבר בגויותו, כדי שיוכל להתעלות למעלות גבוהות, בדומה למה שאמרו חכמים שלפעמים צדיקים מתייסרים בייסורים של אהבה כדי להרבות שכרם (ברכות ה, א, רש"י 'יסורין'; ראו פנה"ל ימים נוראים ו, ח).

כתב בשו"ת לחמי תודה ה (לר"י באסאן), שכשם שקטן לא נענש בידי שמיים עד גיל עשרים (בבלי שבת פט, ב; ירושלמי ביכורים ב, א), כך גר שהתגייר, שהוא כקטן שנולד, אינו נענש בידי שמיים בעשרים השנים הראשונות לגיורו. וכך נראה, שהחיוב של הגר מגיע בהדרגה, שכן הלימוד הנדרש להפנמת יסודות האמונה והמצוות אורך זמן, ורק לאחר מכן יוכל לשאת במלא האחריות לקיום המצוות.

[2]. בסנהדרין עא, ב, דנה הגמ' באילו מקרים הגר נענש על עבירות שעבר בגויותו, ומסקנתה שכאשר העונש נותר אותו עונש גם בדיני ישראל, או שבדיני ישראל הוקל עונשו – דנים את הגר על חטא שחטא בעודו נוכרי, אך כאשר העונש חמור יותר בדיני ישראל – אין דנים אותו. וכ"כ רמב"ם מלכים י, ד. וקשה, שלמדנו ביבמות מח, ב, שהגר נחשב כמי שנולד ונמחלו לו עוונותיו. ביארו התוס' (סנהדרין שם 'בן'), שבגיורו הוא נפטר מעונשים בדין שמיים אך נותר חייב בדיני אדם. ע"כ. ביארו האחרונים, שכשם שחזרה בתשובה לא פוטרת אדם מישראל מהעונש שהושת עליו בבית דין, כי אז יהיה זה פתח לעבריינים לחטוא ולטעון שחזרו בתשובה, כך אין הגיור פוטר את הגר מעונש, אף שנחשב לו לחזרה בתשובה שמכפרת על עוונותיו (חוות יאיר עט; יד שאול יו"ד רמא, ד; משנת אברהם על ספר חסידים רטו). אמנם גם בדיני אדם, בתי דין של ישראל דנים אותו רק על חטאים שחטא כלפי ישראל בעודו גוי, ולא על חטאים שחטא כנגד חבריו או כנגד שמיים. וכמבואר בגמרא סנהדרין שם, וכפי שכתב רמב"ם (מלכים י, ד): "בן נח שבירך את השם, או שעבד עבודה זרה, או שבא על אשת חבירו, או שהרג חבירו, ונתגייר – פטור. הרג בן ישראל או שבא על אשת ישראל ונתגייר – חייב". ויש לבאר שמה שחטא כלפי שמיים, כגון בעבודה זרה, בגיורו נמחל לו, אבל מה שחטא בעבירות שבין אדם לחברו אינו נמחל (רדב"ז שם). אמנם על עבירות שחטא לחבריו הנוכרים, אין בית הדין של ישראל דן, מפני שהכללים של בית הדין של נוכרים ובית הדין של ישראל שונים, וכעת שהוא נחשב ישראל, אין ביכולת בית דין ישראלי לדון אותו על דברים שקודם הגיור נגעו רק לנוכרים. ואפשר להוסיף שגם אם לפי כללי המשפט היה אפשר לדון אותו, אין בידי בית דין של ישראל יכולת לקבל עדים ולבדוק מה עשה בעמו הקודם, ולכן אינו מתערב בכך. אולם חוב שהיה לו – חובה עליו להחזיר, וכפי שכתב בספר חסידים (סי' תרצא): "אע"פ שאמרו: 'גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי', מכל מקום משלם מה שחייב לשלם. ואם הרג נפש – צריך כפרה". והביאו להלכה בשכנה"ג רסח, הגהות הטור א. ואם בית הדין של עמו הקודם כבר פסק עליו עונש, לרב אלגאזי ב'גופי הלכות' על הרמב"ם שם, אפשר שבגיורו הוא כנולד מחדש ונפטר ממנו. ולרב אליהו שמאע הלוי ב'קרבן אשה', העונש נותר עליו. ע"כ. ונראה שכל זמן שבית המשפט של עמו הקודם ידוע כהגון, פסקיו חלים על הגוי, שכן אחת משבע מצוות בני נח היא להעמיד בתי משפט, וגיורו אינו מפקיע אותם.

כתב בשו"ת חוות יאיר עט, שנוכרי שמצא אבדה של ישראל והתגייר – כיוון שבעודו נוכרי לא היה צריך להחזיר את האבדה, גם לאחר הגיור הוא נשאר פטור מכך, אולם אם גזל מישראל והתגייר – צריך להשיב את הגזילה. ולרב מאיר אריק (הובא בשו"ת מהרש"ם ה, פא, ח) הגר אינו צריך להשיב את הגזילה, מפני שהיה 'יאוש ושינוי רשות', שמן הסתם הישראל התייאש מהגזילה, והגיור נחשב ל'שינוי רשות' (ועי' ב'יד אליהו' מ; בית יעקב ג. ומנגד, ברכ"י חו"מ לד, כח, כד; שבו"י ח"א חו"מ קעז).

תפריט