חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – חיובי המצוות

בעת הגיור הגר מתחייב במצוות, לפיכך, אם לאחר הגיור הגיורת ילדה את בנה הבכור – הוא חייב בפדיון בכורות, שנאמר (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא", והיא אכן ילדה אותו כשהיא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אבל אם ילדה אותו לפני שטבלה לגיורה, למרות שכבר התחילה בתהליך הגיור – בנה פטור מפדיון בכורות. אם ילדה או הפילה בהיותה נוכרייה, אף שאמרו "גר שנתגייר כקטן שנולד", הואיל ורחמה כבר נפתח – אין הבן הראשון שתלד אחר גיורה נחשב 'פטר רחם', והוא פטור מפדיון (משנה בכורות מו, א; שו"ע יו"ד שה, כ-כא).[7]

כיוצא בזה, אם בהמת הגר המליטה בכור לפני שהתגייר, אין בבכור קדושה, הואיל והמצווה חלה בעת ההמלטה, ובאותה שעה עוד לא התחייב במצוות. ואם המליטה לאחר שהתגייר, הבכור קדוש (עי' שו"ע יו"ד שיח, ה; שכא, יח).

כיוצא בזה, אם לש הגר את עיסתו לפני שהתגייר, ואפה אותה לאחר גיורו, העיסה פטורה מהפרשת חלה, הואיל ושעת חיוב החלה בעת הלישה, ובאותה שעה עוד לא התחייב במצוות. ואם לש את עיסתו לאחר גיורו, העיסה חייבת בחלה (משנה חלה ג, ו; שו"ע יו"ד של, ד).

כיוצא בזה, קצר את שדהו לפני שהתגייר, למרות שעוד לא אסף את הקציר, פטור מלקט שכחה ופאה, הואיל וזמן חיוב המתנות חל בעת הקציר, ובאותה שעה עוד לא התחייב במצוות (משנה פאה ד, ו; רמב"ם מתנות עניים ב, ט).[8]

איסור הלוואה בריבית קיים בישראל, אבל בהלוואות שבין יהודים ונוכרים אין איסור ריבית. אם נוכרי הלווה כסף לישראל ועוד לפני שהתגייר עשו חשבון כמה הישראל צריך לשלם עבור הקרן והריבית, וזקפו זאת כמלווה – נעשה החוב כגבוי, והישראל חייב להחזיר לגר את ההלוואה עם הריבית. אבל אם לא עשו חשבון, ולא זקפו זאת כמלווה, כיוון שהתגייר – אסור לגר לגבות את הריבית מהישראל. ואם להיפך, ישראל הלווה לנוכרי כסף בריבית – בכל אופן הגר צריך לשלם את סכום ההלוואה עם הריבית, כדי שלא יטילו דופי בגיורו ויטענו שהתגייר כדי להיפטר מהריבית (ב"מ עב, א; שו"ע יו"ד קעא, א).


[7]. בפנה"ל ליקוטים משפחה ט, י, מובא שנחלקו הפוסקים כיצד נוהגים בבכור שאין לו אב. יש אומרים שהבן יפדה את עצמו לאחר שיגיע לגיל מצוות (רמ"א שה, י; ט"ז יא; הר צבי יו"ד רמב). ויש אומרים, שבית הדין, הרב או הסבא של הבכור, יכולים לשמש כשליחים של התינוק הבכור ולפדותו ביום שקבעה התורה, שהוא ביום השלושים ואחד, ואף לברך על פדיונו. וכך עדיף לעשות, הן כדי לקיים את המצווה בזמנה, והן מחשש שהבכור ישכח לפדות את עצמו לאחר שיגדל (ש"ך שה, יא; כ; ערוה"ש שה, יג-יד). לפי דעה זו גם אימו יכולה לפדותו (משיב דבר ב, פז). ויש חוששים לשתי השיטות, ופודים אותו ביום השלושים ואחד בלא ברכה, ולאחר שיגדל יפדה את עצמו שוב בלא ברכה (חת"ס יו"ד רצה). כיוצא בזה לגבי הבכור שנולד לגיורת מעוברת, גם אם אביו יהודי, כיוון שהבן אינו מיוחס אליו, לדעת בית יצחק אה"ע א, כט, ה, הבן יפדה את עצמו כשיגדל. וכ"כ בציץ אליעזר ח"ט כח, ז. מנגד, הרב פלדר בשאילת ישורון יו"ד כח, לגבי מקרה שהאם יהודייה והאב נוכרי, כתב שבית הדין יפדה אותו. וכיוצא בזה כתב באג"מ יו"ד א, קצה, שאבי האם יפדה אותו. למעשה, טוב לחוש לשתי השיטות.

[8]. במקרה שהתעורר ספק אם רגע החיוב היה לפני הגיור או אחריו, כאשר הספק נוגע לדיני איסור, כגון חיוב קורבן יולדת, חלה, בכור בהמה טהורה ופטר חמור – יש להחמיר. ובספק הנוגע לממון, כגון ראשית הגז, זרוע לחיים וקיבה, דמי פדיון הבן, ופדיון פטר חמור – יש להקל, כי 'המוציא מחברו עליו הראיה' (חולין קלד, א-ב; שו"ע יו"ד שיח, ה; שכא, יח; של, ד). והש"ך של, ח, כתב שכאשר החיוב הוא מדרבנן, גם בדיני איסור יש ספק אם צריך להחמיר, ולכן בזמן שמצוות חלה מדרבנן, יפריש חלה בלא ברכה. ולט"ז של, ג, כאשר מצוות חלה מדרבנן, במצב של ספק – אין צריך להפריש.

תפריט