ז – שררה ומנהיגות

ציוותה התורה, שכאשר ירצו ישראל לְמַנות מלך, ימנו אדם שנולד מישראל ואינו גר, שנאמר (דברים יז, טו): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא". דרשו חכמים: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ – להוציא את הגר (יבמות קב, א).

אף שמצווה זו מהתורה שבכתב, ועל כן אין ביכולתנו להבין את מלֹא משמעותה, ניתן לתת בה כמה טעמים: א) המלך צריך לעורר את העם לשמור תורה ומצוות, ואם הוא מרקע נוכרי, יש חשש שֶׁיַּטֶה את לבב ישראל לדרכי הגויים (רשב"ם, בכור שור, רלב"ג וחזקוני). ונראה לבאר, שהואיל והמלך עמוס וטרוד בעסקי הממלכה, אין בידו פנאי לשקול כראוי כל מעשה ותגובה, לכן יש חשש שיגיב ויצווה כפי הרגליו הראשוניים ולא כפי הראוי בישראל. ב) המלך צריך להבין את העם, ובמיוחד בשעה שצריך להתמודד עם משברים קשים, ולשם כך צריך שיצמח מקרב העם. לכן אמרו חכמים שהמלך צריך גם להיות מבני הארץ, שנאמר: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ" – "ולא מחוצה לארץ" (ספרי שם). ג) המלך צריך להיות מכובד ומקובל בישראל, כדי שדבריו יהיו נשמעים. במיוחד בזמנים קשים של מחלוקת או מלחמה, ההזדהות עם המלך והנהגתו שומרת על אחדות העם ומעצימה את כוחו אל מול אויביו.

אמרו חכמים שלא רק המלך צריך להיות מקרב ישראל, אלא כל תפקידי השררה צריכים להיות מישראל, שנאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים – כל משׂימות שאתה משׂים לא יהיה אלא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ". ואין הכוונה רק לשררה חשובה כראש עיר, אלא כל תפקיד שיש בו כפייה וסמכות ענישה, כגון אחריות על פיקוח המשקולות בשוק, ובכלל זה סמכות להעניש את הרמאים כפי שיקול דעתו. וכן אחריות על חלוקת המים לשתייה ולחקלאות, שבידי האחראי סמכות לצמצם את הקצבת המים למי שלקח יותר מחלקו (קידושין עו, ב). לכל שאר התפקידים הנכבדים שאין בהם שררה הכוללת סמכות כפייה וענישה, אין הגבלה במינוי גרים.

אף שכל השררות נלמדו מדין מלך, ישנו הבדל ביניהם, שבמינוי מלך צריך להקפיד שגם אביו וגם אימו יהיו מישראל (תוס', רשב"א), שכן דרשו חכמים שעל המלך להיות ממובחר שבאחיו (ב"ק פח, א). אבל בשאר שררות די בכך שיהיה אביו או אימו מישראל, שנאמר: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ", וגם אם רק אחד מהוריו מישראל, הוא נחשב 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' (יבמות מה, ב; קידושין עו, ב).^[10]

כאשר הציבור הוא שרוצה למנות את הגר לתפקיד השררה, אפשר למנותו. כך היה הדין גם בזמן שהמינויים לשררות נעשו על ידי נציגי המלכות ומנהיגי המשפחות, שכאשר ידעו שהציבור רוצה בגר, יכלו למנותו. קל וחומר כאשר הגר עצמו נבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי רוב הציבור לתפקיד ראש עיר וכיוצא בזה.

בנוסף, יש מקום לומר שכאשר החברה מתנהלת על פי כללי התפישה הדמוקרטית, לפיה השררה מוגבלת, שכל בעלי התפקידים כפופים לחוק ולנהלים, והם אינם אלא שלוחי הציבור, וכל המינויים הם זמניים – אין הגבלה למינוי גרים לתפקידי שררה, שכן הציבור הסכים לכך הסכמה כללית עקרונית. כעין זה כתב הרב ישראלי אף לגבי מינוי נוכרים (עמוד הימיני יב, פ"ה, ח).