שניים שבאו לאכול יחד לחם, כיוון שקבעו עצמם לאכול יחד, טוב שאחד יברך ‘המוציא’ ויפטור את חבירו. משום שברכה הנאמרת עבור שני אנשים חשובה יותר, ויש בה ביטוי גדול יותר של הודאה לה’ (ברכות מב, ב; ראו לעיל ה, א). וכן נוהגים בסעודות שבת, שהואיל והתאספו לאכול יחד, גדול הבית מברך ‘המוציא’ עבור כולם, שברוב עם הדרת מלך (ברכות נג, א; שו”ע קסז, יא; לעיל ג, ד. וראו לעיל א, י, בדיני המוציא את חבירו).
אבל אם כל אחד אוכל לעצמו, ואינם מחכים זה לזה, יותר טוב שכל אחד יברך לעצמו. ואם אחד אינו יודע לברך, למרות שכל אחד מהם אוכל לעצמו, זה שיודע לברך יברך בקול כדי לפטור את חבירו שאינו יודע לברך (עי’ שו”ע קסז, יג).
לגבי אכילת פירות ושאר דברי מאכל, אם לא קבעו עצמם לאכול ביחד, לכל הדעות נכון שכל אחד יברך לעצמו. ואם קבעו עצמם לאכול יחד, יש אומרים, שמוטב שאחד יברך בקול ויפטור את חבירו (שו”ע ריג, א). ויש אומרים, שרק אכילת לחם או שתיית יין נחשבים לדבר המאגד את החבורה, ובהם טוב שאחד יברך עבור כולם. אך שאר המאכלים והמשקים, אינם חשובים כל כך שיתאגדו אנשים לאוכלם או לשתותם, ולכן גם כשיושבים לאוכלם יחד, כל זמן שאינם במסגרת סעודה על לחם, מוטב שכל אחד יברך לעצמו (רמ”א שם; מ”ב יא). למעשה, כיוון שלכל אחד מהמנהגים מעלה משלו, רשאים האוכלים לבחור אם להעדיף שאחד יברך לכולם או שכל אחד יברך לעצמו.
לגבי ברכה אחרונה, מוסכם שמוטב שכל אחד יברך לעצמו, אבל אם יש שם מישהו שחושש שמא אינו זוכר כראוי את הברכה, או שיש לו ספק אם אכל כשיעור שמחייב ברכה, נכון שאחד יברך בקול כדי לפטור אותו (שו”ע ריג, א. וראו לעיל ה, ו, לעניין זימון).
