כדי להרחיק את ישראל מהאיסור הורו חכמים שלכתחילה כאשר גויים בוצרים ענבים עבור ישראל, יקפידו להניח את הענבים בכלים שיש בהם נקבים, כדי שלא ייקוו בתחתית הכלי נוזלים שיצאו מהענבים. אבל בדיעבד, אם בצרו לתוך כלים ונקוו נוזלים בתחתית הכלי ונגע בהם הגוי, אין בהם איסור, הואיל ועדיין לא הופרדו מהענבים. כיוצא בזה לכתחילה אין לתת לגוי להוליך ענבים לגת, ואין לתת לו לשפוך את הענבים לגת, שמא ייגע ביין שבגת, ובדיעבד אם זרקם לגת, לא אסר את הגת (ע”ז נט, ב; שו”ע קכה, ו). ויש שכתבו שגם בבוצרת מיכנית, לכתחילה צריך שישראל יפעיל אותה, הואיל ובמשך הבצירה מתקבצים במיכל של הבוצרת נוזלים שנסחטו מהענבים. אולם בדיעבד גם לדעתם אין בזה איסור, הואיל ונוזלים אלו לא נפרדו מהחרצנים והזגים (הרב אליהו, בי”ל כא, ג).
כל מה שגזרו חכמים על יין שנגע בו גוי, הוא כאשר הגוי לא התכוון להכעיס את הישראל ולהפסיד את יינו, אבל אם נגע ביין כדי לפגוע בישראל ולאסור את יינו, לא גזרו חכמים, והיין מותר בשתייה. ואדרבה, ישתדל הישראל לשתות את היין בפני הגוי, כדי שידע שלא הועיל במעשיו לפסול את היין (תוס’ ע”ז נח, ב ‘כתב’; ב”י קלב, א; רמ”א קכד, כז).
