יש מקילים וסוברים, שלפי שיטת הרמב”ם, רק המצווה מהתורה מחייבת את הנשים, היינו להתפלל בכל יום תפילה כל שהיא. ובכל בקשה שיבקשו מאת ה’ יקיימו את מצוות התפילה. ומה שתקנו חכמים להתפלל שלוש תפילות בנוסח שמונה עשרה ברכות, תקנו לגברים, אבל נשים אינן חייבות בזה.
ויש שהקשו, היאך אפשר לצאת בבקשה כל שהיא, והלא לדעת הרמב”ם (תפילה א, ב), מהתורה סדר התפילה הוא, שקודם יפתח אדם בשבחו של הקב”ה ואחר כך ישאל צרכיו בבקשה ובתחינה, ואח”כ יסיים בנתינת שבח והודיה לה’. ומשמע שכל זמן שאין עושים כסדר זה לא יוצאים ידי תפילה, ואם כן איך אפשר לומר שהנשים יכולות לצאת ידי חובת המצווה מהתורה בבקשה כל שהיא (פמ”ג, מג”ג). וביארו כמה אחרונים, שנשים יוצאות ידי חובת התפילה בברכות התורה ובברכות השחר. שכן ברכות התורה פותחות בשבח – “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו”, ואח”כ יש בהן בקשה – “והערב נא ה’ אלוהינו את דברי תורתך בפינו וכו’ ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו’ יודעי שמך ולומדי תורתך וכו'”, ולבסוף יש גם הודאה – “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.
וכן בברכות השחר, בכל הברכות יש שבח, ובהמשך בברכת “המעביר שינה” יש בקשה – “יהי רצון מלפניך וכו’ שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לידי חטא וכו'”, ובסיום הודאה: “ברוך אתה ה’ הגומל חסדים טובים לעמו ישראל”.[3]
