כפי שלמדנו, תקנת חכמים המקורית היתה, לברך ולהודות על כל דבר ודבר סמוך להנאתו. דהיינו, כשתתעורר משנתה תודה לה’ על הנשמה שנתן בה, ותברך: “אלוהי נשמה”, וכשתפתח את עיניה תברך: “פוקח עיוורים”, וכשתפשוט איבריה, תברך: “מתיר אסורים”, וכך בכל הברכות. אבל כיום השתנה המנהג, ורגילים לברך את כל ברכות השחר ברציפות.
לכאורה יש מקום לתמוה, הרי ברור שראוי יותר להודות לה’ בסמוך להנאה, וכך תהליך הקימה מהשינה יקבל משמעות עמוקה כאשר ברכות התודה לה’ ילוו אותו בכל שלב ושלב. אכן, הרמב”ם פוסק לברך את כל ברכות השחר בדיוק כפי שמובא בתלמוד, דהיינו כל ברכה בעיתה, ויש מעולי תימן שנוהגים כך גם היום.
אבל כאמור, המנהג הרווח הוא לומר את כל ברכות השחר בבת אחת. וזאת מפני שאם יאמרום במהלך הקימה, יש חשש שמא ישכחו לברך ברכה אחת או יותר, אבל כשיאמרום ברציפות, יזכרו לומר את כולן. ועוד, שאנו רוצים להדר ולברך את ברכות השחר בצורה המכובדת ביותר, כלומר בידיים נקיות ובלבוש מכובד, ולכן אנו דוחים את אמירת הברכות עד אחר סיום כל ההכנות לקראת התפילה. ועוד, שישנם אנשים שקשה להם מאוד לכוון מיד בקומם מן השינה, ורק אחר שיתלבשו וירחצו את פניהם – יוכלו לומר את ברכות השחר בכוונה (עפ”י שו”ע מו, ב, וסדר היום).
