נחלקו גדולי הראשונים בשאלה, האם אדם שלא נהנה באופן אישי מאחת מברכות השחר יכול לאומרה? לדוגמה, האם עיוורת יכולה לברך "פוקח עיוורים"?
לדעת הרמב"ם (תפילה ז, ט), רק מי שנהנה מאותו דבר יוכל לברך עליו. לפיכך, אשה שישנה בלילה עם בגדים, כיוון שאינה מתלבשת בבוקר, לא תברך "מלביש ערומים". נכה שאינה יכולת ללכת, לא תברך "המכין מצעדי גבר". משותקת שאינה יכולה להניע את איבריה, לא תברך "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים". וכן נוהגים מקצת מעולי תימן. וגם בעל ה'שולחן ערוך' (או"ח מו, ח) חשש לדעתו, ופסק לומר את אותן הברכות בלי הזכרת השם.
לעומת זאת, לדעת הגאונים וביניהם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון, גם מי שלא נהנה מאחד הדברים שעליהם מברכים, צריך לומר את כל ברכות השחר על הסדר, משום שברכות אלו נתקנו על הנאת כלל העולם. ועוד, שגם זה שאחרים נהנים מדבר מסוים מועיל באופן עקיף למי שאינו נהנה ממנו באופן ישיר. לכן, גם משותקת שאינה יכולה להזדקף, תברך את ה' על כך שאחרים יכולים להזדקף ולסייע לה. וכן עיוורת תברך "פוקח עיוורים", על שאחרים יכולים לראות, ועל ידי כך יוכלו להראות לה את הדרך, ולהכין לה את כל צרכיה. וכן פסק הרמ"א (או"ח מו, ח).
וכן דעת האר"י הקדוש, שכל יהודי צריך לומר את כל סדר ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה הכללית שהשפיע לעולם. ובמנהגי התפילה נהגו יוצאי ספרד ללכת על פי האר"י, ולכן גם הם נוהגים לומר את כל ברכות השחר על הסדר.[2]
[2]. ברכת "שעשה לי כל צרכי" נתקנה על המנעלים, וביום כיפור ותשעה באב שאין נועלים בהם נעליים, למנהג יוצאי אשכנז ומקצת יוצאי ספרד, מברכים על ההנאה הכללית, ועל זה שאפשר ללכת בנעליים שאינם של עור. ולמנהג רוב יוצאי ספרד, הואיל ונאסרה בהם נעילת הסנדל, אין מברכים בימים אלו "שעשה לי כל צרכי" (פנה"ל תפילה ט, 1).