כדי לבאר האם נשים חייבות לכסות את ראשן בעת שהן מתפללות או מברכות, יש צורך לבאר תחילה את דין הגברים. בתחילה רק מקצת מגדולי החכמים נהגו מנהג חסידות בעצמם, שלא ללכת ארבע אמות בראש מגולה. וכפי שהשתבח רב הונא בנו של רבי יהושע, שלא הלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש (שבת קיח, ב), ואמר: הלא שכינה למעלה מראשי, ואיך אלך בגילוי ראש? (קידושין לא, א). וכן מסופר בתלמוד (שבת קנו, ב), שלאחר שנודע לאימו של רב נחמן בר יצחק, שעל פי מזלו הוא עלול להיות גנב, הקפידה מאוד שיכסה תמיד את ראשו, וכך גדל בתורה ובמצוות. פעם כשנפל ממנו כיסוי הראש, תקפו יצרו והתאווה מאוד לגנוב תמרים מראש הדקל. אז הבין רב נחמן את הקפדת אימו. במשך הזמן נתקבל מנהג החסידות בכל ישראל עד שהפך למנהג מחייב (שו"ע או"ח ב, ו; פניני הלכה חפצי קודש ה, א).
אמנם בעת הזכרת ה' ואמירת ברכות, יש אומרים שישנה חובה מדברי חכמים לכסות את הראש. ויש אומרים, שאין חובה מיוחדת לגברים לכסות את הראש בעת שמזכירים שם ה' ואומרים ברכות, אלא שמצד המנהג צריך לכסות את הראש במשך כל היום ובכלל זה גם בעת הזכרת ה'. ב'שולחן ערוך' הובאה להלכה הדעה המחמירה, לפיה חובה לכסות את הראש בעת הזכרת ה' ואמירת ברכות (או"ח צא, ג; רו, ג; פנה"ל חפצי קודש ה, ב).